"הריון": עדנה מזי"א שרבטה משהו - והופ לבמה

ל"הריון" קשה לקרוא מחזה, אולי שרבוט נטול נושא וקונפליקט אמיתי. הקאסט הנשי מוציא את המיטב מהדמויות הקריקטוריות, ועדיין - חבל שאיש בקאמרי לא עצר את תת הרמה הזאת

ננו שבתאי
ננו שבתאי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דנה מיינרט (מימין) ומיה דגן ב"הריון". גם הבמה מינימליסטית וכעורה — כמו המחזה והאמירות שלו
דנה מיינרט (מימין) ומיה דגן ב"הריון". גם הבמה מינימליסטית וכעורה — כמו המחזה והאמירות שלו צילום: רדי רובינשטיין

זוג ישראלי אחד לא רצה ילדים. אנשים בסביבתם הרימו גבה, פה ושם ניסו לשנות את דעתם, אך לא הצליחו. לקראת גיל 40 האשה שינתה פתאום את דעתה. זה קרה לה במכה, וזה לא היה רציונלי. עכשיו היא פתאום כמהה להריון ולתינוקת (נקבה, כן), והכמיהה הלכה וגברה, ככל שלא הצליחה להתעבר. בהתחלה לא גילתה לבעלה שהיא מנסה, אחר כך גילה בעצמו. היא עברה כמה סבבים של טיפולי פוריות שכשלו. ואז היה מין משברון קטן: הבעל עזב, אבל חזר די מהר, כי מאוד אהב את אשתו, ונתן צ'אנס אחרון ל"אובססיה".

זוהי, בקצרה, עלילת המחזה "הריון", שכתבה עדנה מזי"א. מיה דגן היא האשה, שלצד התהפוכות ההורמונליות היא גם אשת עסקים שעברה מבאר שבע לעיר הגדולה, מין נובורישית שהמציאה אפליקציה מצליחה. בעלה הוא מיכה סלקטר, עוסק בפיזיקת קוואנטים במכון ויצמן, והאקס המיתולוגי שלה (עודד ליאופולד) הוא גניקולוג מומחה לפוריות — כי צריך שהדמויות יתאימו עלילתית — ואשתו (דנה מיינרט) היא קלישאת האשה הוולדנית, שנואמת בלהט כמעט דתי על נפלאות האמהות אבל למעשה נמצאת על סף התמוטטות תמידית מחוסר שינה ומהות, כפי שנאמר: "מאימהות לאי־מהות". ברקע יש שותפה עסקית, לסבית, גברית, קשוחה ונטולת ילדים (הלנה ירלובה), חברת ילדות מבאר שבע וחד הורית חביבה (כנרת לימוני) ועוד אחות קטנה, שובבה וחמודה (נעמה שטרית) שהיא פעילת זכויות אדם ובעלי חיים, שמנסה לתבל את העלילה בבדיחות שמאלניות.

מתוך "הריון"

על פניו, עלילה זו לגיטימית ככל עלילה אנושית. גם לורקה עסק באשה עקרה הכמהה לתינוק, במחזה "ירמה". הנושא אוניברסלי, על זמני ואם לורקה כתב על זה, למה שמזי"א לא תכתוב על זה גם? שתיתן לקהל את שני השקל שלה בנושא, על רקע תקופתנו, שבה, כפי שכתבה המשוררת הטובה ענת לוין, "היום גם קיר יכול להיכנס להריון".

אבל נדמה שלמזי"א לא היה ממש כוח לכתוב מחזה, אלא רק לשרבט מחזה. מזי"א שכחה לשאול את עצמה מה דעתה, ככותבת, שלא לומר, מה היא רוצה לומר דרך הנושא העלילתי, ואם נדייק, למרות האי־נעימות — מהו בעצם הנושא? כי עלילה ריאליסטית על זוג שמנסה להיכנס להריון עדיין לא מהווה "נושא". אך למרבה הצער, המחזה "הריון" לא מצליח, ולו לרגע, להעמיק ולרדת מתחת לפני השטח.

דגן ומיכה סלקטר. לא משכנעים כזוג
דגן ומיכה סלקטר. לא משכנעים כזוגצילום: רדי רובינשטיין

נטול קונפליקט

על מה בעצם המחזה? אין בו אפילו ההקשר המתבקש והבנאלי שבין עקרות רגשית לעקרות פיזית, או משהו קלוש אחר להיאחז בו. הוא נטול קונפליקט אמיתי בין הדמויות, או קונפליקט פנימי של דמות מסוימת. נכון, בהתחלה הבעל לא רוצה, ואז מסכים, וחוזר חלילה, אבל זוהי טריוויה. האשה רוצה, אבל "הגוף לא רוצה". וזה גם מהווה קונפליקט חיצוני, טכני, ביולוגי. הדמויות פה, כולן, מסכימות עם עצמן, משנות דעה באופן שרירותי, ומסכימות שוב עם האחרות. זהו כשל דרמטי בסיסי כל כך, שכמעט מביך להצביע עליו. אבל גם אם מנסים בכוח לדלות קונפליקטים הרי שאפשר לשים אותם תחת הכותרת: "ילודה, כן או לא?". הדעות בעד או נגד שטחיות ונדושות כמו נכתבו לטבלה ומתקיימות על הבמה ברמת כותרות עיתונאיות ב"את" או "לאשה", או לחלופין "שמש אסוציאציות". אלא שבמחזה "הריון" הלוח נותר עם האסוציאציות הראשוניות, כמה בדיחות בנושא, ודיון כלשהו מבושש ומסרב לבוא.

הכלליות מתבטאת בכל: חוסר אמינות ביחסים של דגן וסלקטר שלא מצליחים באמת לשכנע שהם זוג. הם פשוט לא מתאימים, אם לנסח זאת בשפת המציאות. פרט לפרטים ביוגרפיים שבלוניים (נולדה בבאר שבע) הם גנריים לחלוטין: סלקטר הוא גבר כללי שלא חושק בילדים, ודגן היא כל־אשה, בתוספת הלא חיננית של צעקנות ומשחק חיצוני. דגן היא שחקנית עסוקה ומצליחה. היא יודעת את מלאכת הפעולה הדרמטית של שחקן כפי שקצב יודע לחתוך בשר. באופן פונקציונלי, חד ממדי נחרץ ובוטה. מי שרוצה נתח — מקבל מיד. אבל למי שאוהב ניואנסים, דקויות, עדינות, ייחוד, או סתם למי שלא אוכל בשר — זה פחות מדבר. אבל מזי"א ממילא שירטטה את הדמות כקלישאה — הבחורה הפרובינציאלית שרוצה להתפאר בג'יפ ועכשיו גם בתינוקת — ולכן מתקיימת חפיפה כלשהי בין הדמות לבין המבצעת.

מתוך ההצגה. במה מינימליסטית וכעורה
מתוך ההצגה. במה מינימליסטית וכעורהצילום: רדי רובינשטיין

בנוגע לשחקנים האחרים: או שהתפקידים שלהם חלשים מדי דרמטית, או שהם משמשים גם כפלקט רעיוני כלשהו, כמו דמות הלסבית הגברית הקשוחה, שהיא סטריאוטיפ כמעט מקומם, או האחות ה"שמאלנית", שלא ברור אם הדמות היא עלבון לשמאלניות באשר היא, או ניסיון ביקורתי כושל של המחברת לתבל את הנרקיסיזם הכללי במבט אירוני חיצוני. כך או כך, זה עובד כדאחקה לא מוצלחת. עם זאת, בתוך החיצוניות הזאת חשוב לציין שכנרת לימוני מצליחה להפיח חן וחיים בדמותה ודנה מיינרט, שחקנית מצוינת, מצליחה לרגש ולהביא משחק מפורט כל כך, דבר לא מובן מאליו בכלל בדמות הקריקטוריסטית שניתנה לה. מיינרט הזכירה מעט את השחקנית הנפלאה דיאן וסט. יש בה איכות אחרת. לימוני ומיינרט הן נקודות האור היחידות שמנצנצות פה.

גם העלילה חסרת הסאבטקסט אינה אמינה לגמרי — אשה בקושי בת 40, בימינו, לא נחשבת למקרה קיצוני בתחום טיפולי הפוריות. זה פשוט שגוי, עובדתית, ולכן, כל ה"היסטריה", שמתוארת פה כ"אובססיה" היא הגזמה מופרכת. בנוסף, עולה ניחוח כמעט שוביניסטי מהגדרת הניסיון והרצון הנשי הטבעי להרות ולהיות לאם, שבמחזה אורך זמן קצר, כשבמציאות קיימות נשים המקדישות למאמץ זה שנים. המחזה הוא כמעט עלבון לנשים אלה.

דגן (מימין) וכנרת לימוני, שמצליחה להפיח חיים בדמותה
דגן (מימין) וכנרת לימוני, שמצליחה להפיח חיים בדמותהצילום: רדי רובינשטיין

נדמה שמזי"א שמעה את הסיפור על ההיא שרצתה פתאום להיכנס להריון מחברה, חשבה שזה מעניין ורלוונטי, ויאללה, בוא נכתוב מחזה! אז היא התיישבה ופשוט שפכה את הידע שרכשה בתוספת קצת גוגל (שמות התרופות וכו') לדף הריק, והופ גם לבמה, שיכולה גם היא להכיל הכל. כל הרכילות הזאת מתרחשת על במה מינימליסטית וכעורה, עם מושבים ושולחנות מרובעים ולבנים, קרים ולא אישיים כמו המחזה והאמירות שלו. כך גם הקרנות הווידיאו על המסך — הזמן עובר, כותבים לקהל: "כעבור שבוע", כי למה בעצם להתאמץ דרמטית, אם אפשר להנגיש מידע בצורה קלה כל כך? אנחנו הרי בעידן האפליקציות וקיצורי הדרך.

עליבות כללית

ל"הריון" קשה לקרוא מחזה. הוא בעצמו קיצור דרך, אפליקציה שקופצת מעל האמנות הדרמטית בלי כוונה. ישבתי באולם הקאמרי, מימיני ומשמאלי צופים וצופות שסימסו או צילמו תוך כדי ההצגה. מצד אחד, יכולתי להבין שההצגה באמת לא נותנת לאיש להמריא לעבר עולם אחר. מצד שני, מזמן לא ראיתי כזאת התנהגות לא מכבדת של קהל, שלא יכול להניח רגע את המציאות — טלפון סלולרי — בצד.

אפשר היה לומר שכל הטענות על הישראליות המכוערת, חסרת העידון והתרבות שייצג הקהל, השתקפה באופן מדויק גם בעולם המקביל על הבמה ונוצרה הרמוניה שוויונית בין העולמות. על הבמה האשה הכמהה לתינוק, הלסבית נטולת הילדים, השמאלנית יפת הנפש וכן הלאה — כולן קריקטורות ריקות מתוכן, די נלעגות וחסרות תרבות. ואם נעשה הדבר במודע, או באירוניה, הרי שהניסיון לא עבד. לכן כשהדמויות אמרו משפטים ומלים כמו "זה עולב", "לא, אתה צוחק עלי!", או סתם "כוס אמק", וקללות אחרות, שהכותבת לא בחלה בהן בשפת המחזה הנמוכה והסתמית, העליבות הכללית הושלמה ויצרה תמונה מדכאת של ישראליות. תמוה בהחלט שעמרי ניצן ביים את המחזה, וגם מזי"א עצמה מסוגלת ליותר. חבל שאיש מהנהלת הקאמרי לא שם מחסום כלשהו, אפילו ברף נמוך, כדי לעצור את תת הרמה הזאת בכסות מחזה.

"הריון". הקאמרי. מחזה: עדנה מזי"א. בימוי: עמרי ניצן. תפאורה: אדם קלר. מוזיקה: אבי בנימין. משחק: מיה דגן, מיכה סלקטר, הלנה ירלובה, נעמה שטרית, כנרת לימוני, דנה מיינרט, עודד לאופולד

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ