גורודיש: קתדרלה בימתית מרתקת

ההצגה החדשה של הלל מיטלפונקט נעדרת סנטימנטליות או חנופה לקהל, ומציגה כתיבה מדויקת, שמכה בבטן הכל-ישראלית בעוצמה טראגית ומאפשרת להישיר מבט לעומק הקיום הישראלי

מרט פרחומובסקי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מרט פרחומובסקי, עכבר העיר

"גורודיש" של הלל מיטלפונקט עלתה בגרסתה המקורית ב- 1993 והפכה לאחת ההצגות המדוברות של התקופה ההיא. ממש במקביל לאופטימיות של הסכמי אוסלו ובציפייה לעידן השלום הממשמש ובא, סגר מיטלפונקט חשבון נוקב עם המנהיגות הצבאית והאזרחית של ישראל בעשורים הקודמים, והציג אותה כמי שמוכנה להשתמש באזרחים שלה כבשר תותחים, מתוך יוהרה לאומנית ועיוורון מדיני. אז, עשרים שנה אחורה, זה היה נראה כמו סגירה של פרק טראגי בהיסטוריה של מדינת ישראל ופתיחה של פרק חדש ומבטיח. בשנת 2014, כאשר מיטלפונקט חזר לקאמרי בכדי לביים גרסה מחודשת של המחזה שלו, אין כבר שום אופטימיות ב"גורודיש". ההצגה מכה בנו בעוצמה הטראגית מהפכת קרביים ומדויקת להפליא, ומאפשרת לנו להישיר מבט לעומק הקיום הישראלי, באופן מעורר השתאות.» גורודיש - לכל הפרטים המחזה נסוב סביב דמותו של שמואל גורודיש (נתן דטנר), ילד דתי גלותי שהפך ללוחם נערץ וקשוח, ולבסוף גם לאלוף הכי צעיר בצה"ל. גורודיש הוא אידיאליסט נטול סנטימנטים, שמחזיק את פקודיו תחת משמעת קפדנית, אך הוא גם רודן אקסצנטרי חובב כלי נשק, שמשכיב בחדווה את פקידותיו הצעירות. בעוד שמלחמת ששת הימים ב- 1967 הופכת את גורודיש לגיבור בגלל הישגיו בחזית ותרומתו להקמת האימפריה הישראלית, במלחמת יום כיפור של 1973 הוא מוצא את עצמו משלם את המחיר של חטא הגאווה, ונדחף על ידי הדרג הפוליטי לספוג חלק ניכר מהאשמה על הכישלון ההוא. "מדובר במחזה כמעט מופתי" (צילום: ז'ראר אלון)במשך שנים של צפייה בעבודותיו הבימתיות של הלל מיטלפונקט, טענתי לא פעם שמדובר בבמאי טוב, אך במחזאי בעייתי. ההצגות הכי טובות שיצר, בעיניי, היו כאלה שבהן ביים מחזות מצוינים של אחרים, כמו "מי מפחד מווירג'יניה וולף?", לפני קרוב ל- 20 שנה, עם ששון גבאי ויונה אליאן או "מראה מעל הגשר" עם יגאל נאור לפני כמה שנים, שתיהן בבית ליסין. המחזות שלו, לעומת זאת, התיימרו ברוב המקרים לטפל בנושאים פוליטיים חברתיים מורכבים בסגנון "קל", שמערב אלמנטים של מלודרמה וקומדיה, מה שהביא כמעט תמיד לרידוד וסנטימנטליזציה של הנושאים. על כן, המפגש עם גורודיש, מחזה שלצערי לא הכרתי לעומק עד היום, כמעט והכה אותי בתדהמה. מדובר במחזה כמעט מופתי, וללא ספק באחת מהיצירות החשובות של המחזאות הישראלית בכל הזמנים. מיטלפונקט רקח קתדרלה בימתית מרתקת, שמשלבת בין פורטרט דרמטי מעמיק של דמות גדולה מהחיים, אנליזה מבריקה של ההיסטוריה הישראלית, שורה של דמויות משנה אמתיות ולא אמתיות מאופיינות היטב, ואפילו כמה קטעים סוריאליסטיים ופנטסטיים. בניגוד לצפוי, אין כאן קמצוץ של סנטימנטליות או חנופה לקהל, אלא בעיקר כתיבה מדויקת, שנונה, חכמה ומעמיקה. פשוט אין מילים.אין ספק ש"גורודיש" היא הצגה נדירה (צילום: ליאור נורדמן)בכל הנוגע לתרגום המחזה אל הבמה, התמונה מורכבת יותר. חשוב לומר – זאת ללא ספק הפקה אפקטיבית, מבוצעת היטב, שכדאי מאוד לראות. עם זאת, היא אינה מתעלה לאיכויות המחזה. רוני תורן, בכיר מעצבי הבמה המקומיים, יצר תפאורה שמורכבת מחלק אחורי מרהיב – מין אופק בין סלעים שמחליף צבעים ברגעים שונים של ההצגה ומכיל כמה תמונות סמליות ויפהפיות - וחלק קדמי מינימליסטי, שבחלק האחורי שלו גבעה מדברית ריאליסטית, ואת החלק הקדמי הוא הופך למפה של סיני. המפה נפרשת על פני הבמה כולה ומאפשרת למיטלפונקט ליצור מיזנסצנות מגוונות, עם חלקי תפאורה שנכנסים ויוצאים על עגלות. בסופו של דבר, אל מול המקסם של החלק האחורי, הפתרונות של מיטלפונקט לחלק הקדמי מתאפיינים בסתמיות מסוימת ולא מצליחים להצטבר לשפה בימתית מעניינת או בעלת ערך אסתטי מיוחד. מה שכן, המעברים בין התמונות הם יעילים, ומאפשרים למחזה לזרום בקצב ובחיוניות.החלק הקדמי בתפאורה - מפת סיני. (צילום: ז'ראר אלון)היתרון הגדול כאן, כרגיל אצל מיטלפונקט – הוא בבימוי השחקנים. יש 15 אנשים על הבמה, שחלקם משחקים יותר מדמות אחת, וכל אחת זוכה מהבמאי לטיפול מסור. אולי אין כאן הברקות נקודתיות, אבל יש תחושה מובהקת של אנסמבל, שמאמין בחומר ועובד באהבה ובשאר רוח. נתן דטנר בתפקיד גורודיש שופע כריזמה, אטום אך מעורר אמפתיה, עוצמתי וחלש לסירוגין. דטנר מצדיק שוב ושוב את הקרדיט שניתן לו בתיאטרון בשנים האחרונות, ומוביל את ההצגה קדימה בביטחון ובעוצמה. אלון דהן, בתפקיד עוזרו הנאמן של גורודיש, נותן הופעה מחויבת ורגישה, עם מונולוג אחד מצוין, שהוא חלום של כל שחקן. יובל סגל נוגע ללב בתפקיד חייל אחד פשוט, שהופך בהדרגה לכתב אישום חריף. עדנה בליליוס מפתיעה בתפקיד זקנה ערבייה עיוורת, חלק מהנדבך המיתולוגי של ההצגה, המהדהד לטרגדיה היוונית.דטנר שופע כריזמה וסגל נוגע ללב. (צילום: ז'ראר אלון)בסופו של דבר, למרות פגמים כאלה ואחרים, אין ספק ש"גורודיש" היא הצגה נדירה באיכותה ובעוצמתה, שחשוב לצפות בה. היא עושה את מה שהתיאטרון שלנו אמור לכאורה לשאוף לעשות תמיד – לגעת בסוגיות עומק של החיים העכשוויים ולהעניק להם פרספקטיבה ייחודית – אבל כמעט אף פעם לא עושה באמת. "גורודיש" עושה את זה באומץ, יכולת ומחויבות, והחוויה שנוצרת על הבמה היא בלתי נשכחת.

גורודיש - תיאטרון הקאמרי, בימוי: הלל מיטלפונקט 19.12.2014