הנפש הטובה מסצ'ואן: אופס, שכחנו את ברכט

למרות עבודת שחקנים מצוינת, העיבוד הנוכחי של "הנפש הטובה מסצ'ואן" בתיאטרון גשר, לא מעמיד פרשנות מספקת או מסעירה למחזה של ברכט

מרט פרחומובסקי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מרט פרחומובסקי, עכבר העיר

"הנפש הטובה מסצ'ואן", עבודתו החדשה של יבגני אריה בתיאטרון גשר, ממשיכה במידה רבה את הקו המאכזב, שלא לומר שובר הלב, שבו הוא נוקט בשנים האחרונות. מי שהיה אחראי בעבר על יצירות מופת בימתיות כמו "אדם בן כלב", "כפר" ו"יאקיש ופופצ'ה", אשר ידעו לשלב באופן מושלם בין רעיונות פילוסופיים מרתקים, עומק פסיכולוגי ואסתטיקה בימתית מרהיבה, מגיש לקהל פעם נוספת יצירה שבה הצד החזותי המרשים הוא מסווה לפשטנות רעיונית, מנייריזם והעדפה מובהקת לערכים בידוריים על פני עומק אמנותי. מה שבכל זאת עומד לזכות ההצגה הזאת הוא המחזה המצוין באמת של ברטולט ברכט בתרגום קלאסי של שמעון זנדבנק, עיצוב בימתי חכם, כמה עבודות משחק טובות ועוד שניים שלושה רגעים של חסד בימתי, שמתרכזים ברובם במערכה השנייה.הנפש הטובה מסצ'ואן - לכל הפרטים "הנפש הטובה מסצ'ואן", שהושלם ב-1941 והועלה לראשונה בשווייץ, הוא אחד המחזות האהובים ביותר של ברכט. גם בישראל הועלה כמה פעמים, שהאחרונה בהן הייתה הגרסה המשובחת של אודי בן משה בקאמרי, עם אולה שור סלקטר בתפקיד הראשי. מדובר באחת הדוגמאות היפות ביותר ל"תיאטרון האפי" נוסח ברכט, שמבקש למוטט את האשליה התיאטרונית ולגרום לצופים להכריע לגבי השאלות המוסריות שמועלות על הבמה באמצעות שיפוט שכלי. עלילת המחזה מתרחשת ביפן. שן-טה, זונה טובת לב, מעניקה מקלט בביתה לשלוש אלים, ובעקבות כך מקבלת אפשרות לפתוח חנות טבק קטנה. הדבר מושך אליה גדודים של בעלי חוב וקרובי משפחה מעיקים, שמבקשים לנצל את נדיבותה. בצער רב, נאלצת שן-טה לפצל את הווייתה ולהתחזות לשויי-טה, לכאורה הבן דוד שלה, שהוא ההיפך הגמור ממנה: קפיטליסט נוקשה ומעשי, שעוזר לה להתמודד עם קשיי החיים. אלא שהעניינים כצפוי מסתבכים. עיצוב בימתי חכם. "הנפש הטובה מסצ'ואן" (צילום: דניאל קמינסקי)במחזה שלו ביקש ברכט לפרוש בפני הקהל את הסתירה בין ערכי טוב הלב, הנדיבות והחמלה שאנו מחונכים אליהם על ידי הדת וערכי המוסר החילוניים לבין הדינמיקה הנצלנית של העולם, שהופכת את הדבקים בערכים הנעלים ללוזרים נצחיים. התחושה שנוצרת במהלך הצפייה בהצגה הנוכחית היא שהשאלות האלה, כמו גם שאלות הנוגעות לסגנון המיוחד של התיאטרון הברכטיאני, לא ממש עניינו את יבגני אריה בבואו לביים את המחזה. בניגוד לברכט, ששואף לתיאטרון שכלתני, שבו מחשבתו של הצופה פעילה באופן מתמיד, העיבוד הנוכחי מנטרל כמעט לחלוטין את הממד הזה ומתמקדת ביצירת קסם תיאטרלי נטו. מה שנותר בתודעה מהדבר הזה בתום ההצגה הוא עיצוב רב השראה של מיכאל קרמנקו, שהופך את מחוז סצ'ואן למין מזבלה מכוסה בבוץ ושלוליות; כמה תמונות סנטימנטליות מדי, הזרות לרוחו המנוכרת של ברכט והתעסקות מוגזמת בשעשועים ויזואליים ומילוליים, שלרוב לא קשורים בכלל לתוכן ונועדו בעיקר להחניף לקהל. במילים אחרות, יש מעט מאוד ברכט בהצגה הזאת. עיצוב רב השראה. "הנפש הטובה מסצ'ואן" (צילום: דניאל קמינסקי)הממד הכי מסקרן בעבודת הבימוי הנוכחית של אריה ממש היא קריצה מפתיעה לאסתטיקה של התיאטרון הגרמני. דבר ראשון, אריה מעמיד משני צדי הבמה מיקרופונים, שמשמשים את הדמויות ל"יציאות" לכאורה מהעולם הבדיוני של המופע וביצוע שירים ומונולוגים. חוץ מזה, יש בוץ שממלא את הבמה והשחקנים מתפלשים בו מדי פעם בחדווה, כנהוג במיטב התיאטראות הגרמניים של ימינו. יש גם כמה וכמה העמדות פרונטליות מפתיעות. בקיצור, מי שראה את "המלט" של תומס אוסטרמאייר בפסטיבל ישראל לפני כמה שנים, יזהה את מקור ההשראה. ניכר, שאריה ביקש להשתמש באמצעים הסגנוניים האלה, כדי להתכתב עם האסתטיקה הברכטיאנית, אך רוב הזמן הם מרגישים כקישוטים בלבד, שאינם מהותיים לאופי ההצגה. רק במערכה השנייה, ובעיקר בסוף ההצגה, צצים על הבמה כמה רגעים של חידוד סגנוני, שמצליחים למשוך את תשומת הלב ומרמזים על הפוטנציאל של ההצגה. אך אלה אינם מספיקים, כדי לשנות את הרושם הכללי.ליהוק מדויק. נטע שפיגלמן כשן-טה (צילום: דניאל קמינסקי)רגעי האור בהצגה נובעים בעיקר מעבודתם של השחקנים. למרות הבעייתיות הכללית, נטע שפיגלמן היא ליהוק מדויק לתפקיד שן-טה, והנוכחות שלה היא נוגעת ועשויה היטב. יחזקאל לזרוב, שחזר לגשר אחרי כמה שנים של רומן עם הקאמרי, נמצא כרגע בשיאו כשחקן והופעתו בתפקיד הטייס יאנג סון שופעת כריזמה. וגם אלון פרידמן מגיש הופעה פיזית טובה בתפקיד ואנג מוכר המים. מילה טובה צריך להפנות גם למלחין אבי בנימין, שהמוזיקה שלו מלווה את ההצגה בביצוע להקה חיה, כולל אפקטים קוליים משעשעים.הנפש הטובה מסצ'ואן - תיאטרון גשר, בימוי: יבגני אריה, 28.12.2014