"ליר. בובות ואנשים": השתוללות בימתית מסקרנת

בצל סכנה על המשך קיומו, מוצג בימים אלו בתיאטרון מלנקי עיבוד מסקרן לקלאסיקה של שייקספיר. למרות העולם הבימתי הקסום והתפאורה המיוחדת, הבחירה בעלילה המשנית כלב ההתרחשות פוגמת בעומק החוויה

מרט פרחומובסקי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מרט פרחומובסקי, עכבר העיר

תיאטרון מלנקי היה במשך יותר מעשור גוף עם נוכחות מלבבת במיוחד בשדה התרבות הישראלי, בזכות שורה של הצגות מעוצבות ומשוחקות בקפידה, בעיקר על-פי מקורות ספרותיים. איגור ברזין, ששימש כמנהל האמנותי והבמאי היחיד של התיאטרון במהלך השנים האלה, הצליח לשלב בעבודותיו הטובות – ביניהן "הזקנה ועושה הנסים", "שושנה יריחו" ו"על החטא" – מורכבות רעיונית עם מהלכים בימתיים קסומים וסוחפים. אלא שדווקא כאשר מלנקי זכה סוף סוף למעמד של קבוצת תיאטרון מסובסדת ואפילו קיבל אולם בית משלו במרכז הגאה בגן מאיר, משהו שם התחיל לחרוק. אחרי "איוב" המרשים, שחנך את הבית החדש ב-2010, הגיעו "הגולם", "הנזיר השחור" ו"דבר אליי כמו גשם" המאכזבים, שחשפו לטעמי משבר יצירתי ואולי אפילו אובדן דרך. אם זה לא מספיק, הרי שלפני שנתיים ניחת על התיאטרון קנס כספי מטעם משרד האוצר, לאור כשל ניהולי תמוה, שהביא אותו לסף סגירה. מה שקרה בסופו של דבר הוא התפתחות מוזרה למדי. איגור ברזין עזב את תפקידו כמנהל האמנותי של התיאטרון, בעוד שמיכאל טפליצקי, מי שייסד את תיאטרון מלנקי לפני 18 שנה יחד עם ברזין והלנה ירלובה וגם שיחק בו לא מעט לאורך השנים, התגייס להחליף אותו בתפקיד.» ליר. בובות ואנשים - לכל הפרטיםהפקת הדגל. "ליר. בובות ואנשים" (צילום: אולג יבסטפייב)מבלי להיכנס כרגע לפוליטיקה שמאחורי המהלך המפתיע, צריך לומר שטפליצקי, שחקן שהפך לבמאי עם הצלחות ניכרות ברוסיה וגם בישראל, בהחלט הצליח להביא למלנקי רוח של התחדשות, רעב יצירתי ואנרגיות גבוהות. המהלך הכי מרשים שלו הוא ללא ספק הרפרטואר העשיר להפליא, שמורכב מהצלחות עבר (הצגת היחיד המצוינת שלו "הקונטרבס" וההצגה דוברת הרוסית "זרה"), מחזה עכשווי צעיר ("תותים בקיץ") ועיבוד לקלאסיקה נצחית ("ליר. בובות ואנשים"), שמסומנת באופן טבעי כהפקת הדגל. אחרי צפייה ב"ליר", התחלתי לפתח אופטימיות זהירה לגבי עתידו של מלנקי. ההצגה אמנם אינה נטולת פגמים ועדיין לא מגיעה לפסגות העבר של התיאטרון, אבל מדובר בעבודה רבת קסם, שיש לה הרבה מה להציע לקהל אוהבי תיאטרון. "ליר. בובות ואנשים" היא עיבוד ל"המלך ליר", אחד המחזות הגדולים של שייקספיר, שעוסק במקור במסע התפכחות מייסר של עריץ זקן, שנבגד על-ידי בנותיו. העיבוד הנוכחי, אם מסיבות מהותיות ואם מסיבות תקציביות, בוחר לשים את הפוקוס על הקו העלילתי המשני במחזה המקורי: סיפורו של אדמונד, בנו הממזר של הרוזן גלוסטר, שבמהלך מבריק ומרושע מוצא דרך להפטר גם מאביו וגם מאחיו אדגר, היורש החוקי, ולהניח את ידיו על תואר האצולה והאדמות בטרם עת. הדרך לניצחון עוברת גם דרך מיטתן של גונריל וריגן, בנותיו של המלך ליר, שמבינות גם הן דבר או שניים בבגידת הילדים בהוריהם.טהרת הנייר. "ליר. בובות ואנשים" (צילום: אולג יבסטפייב)טפליצקי בוחר לספר את הסיפור בתוך מרחב בימתי שכולו על טהרת נייר. זה החומר שממנו עשויה התפאורה שמקיפה את השחקנים, הבובות, שמשחקות חלק חשוב במעשה, והאביזרים בהצגה. המעצב ודים קשרסקי, שעבד עם ברזין בכל ההצגות האחרונות שלו, מייצר פעם נוספת במה בעלת תפיסה חזותית מרשימה, אף כי דברים דומים כבר נראו במחוזותינו בעבר. גם הנוכחות המשמחת של דימה רוס, שהיה השחקן הראשי ובעצם "הפנים" של מלנקי בתקופת ברזין, היא סימן לכך שטפליצקי אינו מתכוון להתכחש למורשת של קודמו בתפקיד, וטוב שכך. מה שכן שונה ב"ליר", לעומת מה שראינו במלנקי בעבר, הוא החיבה המובהקת של טפליצקי לסגנון "הפארסה הטראגית", שמפגישה את החומרים האנושיים הטעונים של שייקספיר עם השתוללות בימתית בעלת אופי פיזי, סוריאליסטי ומודע לעצמו. מי שאמונה על ההגשמה בפועל של הסגנון הוא קבוצה צעירה ומוכשרת של שחקנים, רובם בוגרי בית הספר למשחק של סופי מוסקוביץ' ז"ל. הפיזיות הגרוטסקית שגורה בגופם ובנפשם, והם שולטים בה באופן מרשים. לאון מורוז מוביל את ההצגה עם נוכחות מאופקת לכאורה של אדמונד, הרשע האולטימטיבי, כשמולו ניצבת הנוכחות המוחצנת והעוצמתית של אורי לבנון בתפקיד אדגר. הדס אייל מעניקה אמינות רגשית לרשעותה של דמותה של גונריל, בעוד שקסניה מורוז מעצבת דמות שקטה ופגיעה. על טהרת הנייר. "ליר. בובות ואנשים" (צילום: אולג יבסטפייב)אם יש בעיה מובהקת ב"ליר. בובות ואנשים" היא נובעת מהעיבוד. הבחירה להתמקד בקו העלילה המשני היא מעניינת, אבל בסופו של דבר התחושה היא שהאיזון הרגשי והדרמטי של המחזה הופר ללא הצדקה רעיונית מספקת. זה נחמד שאדמונד, האיש הרע של "ליר", הופך כאן לדמות הראשית, וכך אולי מאפשר להצגה ליישר קו עם יצירות טלוויזיונית דוגמת "הסופרנוס" ו"שובר שורות", אבל בניגוד ליצירות ההן, כאן לא נוצרת הזדהות אמיתית עם אדמונד והצופה לא מקבל מספיק עידוד לרצות בהצלחתו. על כן, ההזדהות נודדת לכיוונם של אדגר וגלוסטר, אך בדמויות שלהם אין מספיק "בשר", כדי להחזיק הצגה שלמה. התוצאה מכל זה היא ריחוק רגשי מסוים, שאינו מאפשר לצופים לשקוע בהצגה ושם אותם בעמדה של הערכה מהצד. מזל שיש מה להעריך. טפליצקי בהחלט מפגין בהצגה כושר המצאה מרשים, ובעזרת השחקנים המשובחים שלו מעצב עולם בימתי מיוחד ומקסים שכדאי לחוות.ליר. בובות ואנשים - תיאטרון הקוביה, בימוי: מיכאל טפליצקי 5.12