"אילוף הסוררת": בידוריזציה להמונים

היא אמנם לא מתעסקת בקונפליקטים ונמנעת מהתמודדות כנה עם הקלאסיקה, אבל עבודתו החדשה של אודי בן משה מספקת הנאה לקהל יחד עבודה טובה של שחקני המשנה. ותודה לאגם רודברג על המשחק המדויק

מרט פרחומובסקי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מרט פרחומובסקי, עכבר העיר

ל"אילוף הסוררת" של בית ליסין, בבימויו של אמן הקומדיות השייקספיריות והמולייריות של התקופה אודי בן משה, יש את מרבית היתרונות וגם מרבית החסרונות האופייניים לעבודות הקודמות של הבמאי. היתרונות הם השליטה הוירטואוזית של בן משה בבמה והגישה המיוחדת לשחקנים שמתנהלים עליה, כאשר כל אחד מהם מצליח לרוב לעצב דמות מאופיינת, מובחנת ומשעשעת מאוד. החסרונות הם נטייתו להפוך כל קומדיה קלאסית לפארסה, עם דגש על קומדיה פיזית ולא על הקונפליקט הדרמטי המקורי, לצד פנייה למכנה המשותף הרחב ביותר. עבודותיו של בן משה מטשטשות בחלק מהזמן את הייחודיות של שייקספיר ומולייר ואת נגיעתן בנושאים כבדי משקל של טבע האדם ופגמיו, לטובת בידור קל, אם כי משוכלל. רוב הזמן זה משעשע מאוד, אבל נטול עומק אמיתי והתמודדות אמיתית וכנה עם הקלאסיקה. לא בטוח שבשביל זה צריך להקים את שייקספיר ומולייר מקברם, אלא אם כן רוצים להתהדר ב"העלאת קלאסיקה" מבלי להקשות על קהל המנויים.

» אילוף הסוררת - לכל הפרטים
»
יניב ביטון: "אילוף הסוררת הוציא את הקומיקאי שבי"
» הצצה לאודישן הסודי של מיה דגן ואגם רודברג

צחוקים קלים. "אילוף הסוררת" (צילום: גדי דגון)

כל היתרונות והחסרונות האלו, שאפיינו את עבודותיו הקודמות של בן משה – "טרטיף" בבית ליסין, "החולה המדומה" ו"הנשים העליזות מוינדזור" בחאן, "גם הוא באצילים" בקאמרי – נוכחים גם ב"אילוף הסוררת" שלו. מדובר בהצגה עם כמה וכמה רגעי ברק, שחלקם מתבססים על התרגום המוצלח של דורי פרנס וחלקם האחר על עיצוב הבמה המרהיב של לילי בן נחשון, שותפתו של בן משה לכמה מעבודותיו הבולטות, שכאן משלבת בין במה בהירה ומינימליסטית לכתמי צבע, ש"מלכלכים" אותה בהדרגה. מצד שני, זוהי הצגה שלאורך כל הדרך בורחת מהתמודדות עם הנושא שהמחזה מזמן לה לטובת בישול של צחוקים קלים עבור הקהל. הסיטואציה הבסיסית במחזה הוא החלטתו של בפטיסטה העשיר (אילן דר) לא לחתן את בתו הצעירה הנחשקת ביאנקה (אגם רודברג), עד שמישהו לא יתחתן עם בתו המבוגרת, המרדנית והבוטה קתרינה (מיה דגן). כדי לצאת מהברוך מגייסים מחזריה של ביאנקה את פטרוקיו (יובל סגל), שמבטיח להתחתן עם קתרינה ולהפוך אותה באמצעות מניפולציות שונות לאישה צייתנית.

צורמנות מוגברת

כשמדובר במחזה כמו "אלוף הסוררת", שבדומה ל"הסוחר מונציה" מתבסס על סיטואציה "בעייתית" וצורמת מאוד עבור הצופה העכשווי – גבר "מאלף" אישה עצמאית בדעותיה והתנהגותה, כדי שתהיה לו לרעייה טובה – יש בבידוריזציה מהסוג שבן משה עושה לחומר צורמנות מוגברת. נכון שהוא אינו מתעלם לחלוטין מחוסר ההתאמה של העלילה לימינו באמצעות שתי סטיות משעשעות משייקספיר בהתחלה ובסוף ההצגה, אבל גם אלו נותרוות בגדר "בידור". היוצרים אינם מתכוונים לעורר באמצעותם מחשבה אצל הצופים, שהייתה יכולה אולי לתרום לערכה האמנותי של ההצגה, אלא דווקא לפרק את אי הנוחות שלהם ולאפשר להם להתבדר ללא הפרעה. בכך חולשתה הניכרת של העבודה הזאת.

להתבדר ללא הפרעה. "אילוף הסוררת" (צילום: גדי דגון)

מה שכן, כרגיל אצל אודי בן משה, השחקנים חוגגים על הבמה. באופן נדיר הם גם נהנים מכל רגע ועושים עבודה משובחת בעיצוב הדמויות. ההצגה הנוכחית שייכת קודם כל לשחקני המשנה, שדווקא שניים מהם קיבלו מחיאות כפיים סוערות במהלך ההצגה על שילובים מקסימים במיוחד בין טקסט לעבודה פיזית. אור בן מלך עשה את זה בתפקיד המשרת ביונדלו, שהוא בהצגה הזאת מין פרח מזר תיכוני כפוף. ויטלי פרידלנד עשה את זה בתפקיד המשרת גרומיו, ספק נווד נוסח צ'רלי צ'פלין, ספק פיירו עצוב וממורמר נוסח קומדיה דל ארטה. שניהם באמת היו מעולים ממש. גם אגם רודברג, שמתפקיד לתפקיד מתגלה כשחקנית בעלת יכולת יוצאת דופן, ראויה לציון במיוחד בתפקיד כפוי הטובה של האחות הצעירה, על יכולתה לשלב בין תום לחוצפה ובין פיזיות מפתיעה לעבודה משכנעת מאוד על הטקסט. התפקידים הראשיים זוהרים מעט פחות, אולי בגלל אותה העדפה של בן משה לפארסה וההימנעות שלו התמודדות עם הדרמה של יחסיהם. עדיין, נוכחותם של יובל סגל, שמעניק לפטרוקיו שלו חייתיות ברוטאלית מרשימה, ושל מיה דגן, שהתנגדותה האירונית לתפקיד ניכרת בכל שלב, היא כריזמטית ומרשימה.

אילוף הסוררת - מוזיאון ארץ ישראל, במאי: אודי בן משה 10.1