"יחסים מסוכנים": קל להעריך, קשה לאהוב

גרסתו של אילן רונן למחזה המפורסם של כריסטופר המפטון מצטיינת בעבודת שחקנים משובחת, ברגעים וירטואוזים ראויים להערכה ובתגלית צעירה שעוד תגיע רחוק. ועדיין, חוסר הרלוונטיות לימינו והיעדר שלמות סגנונית מעוררים ניכור רגשי עמוק

מרט פרחומובסקי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מרט פרחומובסקי, עכבר העיר

משחקי פיתוי זדוניים. "יחסים מסוכנים" (צילום: ג'ראר אלון)"יחסים מסוכנים" בהבימה, בגרסתו של אילן רונן למחזה המפורסם של כריסטופר המפטון לפי רומן במכתבים מאת שאדרלו דה לאקלו, היא הצגה שקשה מאוד לבוא אליה בטענות. רונן לקח לידיו סוג של קלאסיקה מודרנית, בעלת איכות מוכחת, שהועלתה במקור ב"רויאל שייקספיר קומפני" ב- 1985 ומאוחר יותר גם הפכה לסרט קולנוע זוכה שלושה אוסקרים, וטיפל בה לפי ראות עיניו. הוא גם העניק לה, כהרגלו בעבודות האחרונות, טיפול פסיכולוגי מעמיק למדי, שמוציא דברים טובים מאוד מצוות השחקנים המשובח שעל הבמה. אם זה לא מספיק, יש כאן גם קונספט בימתי מסקרן וטיפול עיצובי מוקפד ולעיתים אפילו מרהיב (ניב מנור על התפאורה, אולה שבצוב על התלבושות, זיו וולושין על התאורה). ועדיין, למרות כל המרכיבים המשובחים והעבודה הרצינית, רונן אינו מצליח לשכנע בכך שסיפורי האהבהבים האכזריים של בני האצולה הצרפתיים מהמאה ה-18 הם בעלי רלוונטיות להוויה הישראלית של 2016 ולא נועדו להיות יותר מהסחת דעת. כך אנחנו נשארים עם הצגה שאפשר להעריך, אבל קשה לאהוב.במרכז המחזה של המפטון ניצבים המרקיזה דה מרטיי (אסנת פישמן) והרוזן דה ואלמון (אביב אלוש), בני מעמד האצולה המיודדים זה עם זה, שמפיקים הנאה חולנית ממניפולציות רומנטיות ומיניות שהם מבצעים על אחרים. בראשית המחזה מבקשת המרקיזה מואלמון לפתות את ססיל הצעירה (לאה גלפנשטיין), שאמה מבקשת להשיא למאהבה הוותיק של המרקיזה, במטרה לחולל שערורייה. במקביל, ואלמון מתחיל לפתח רגשות עזים כלפי מדאם דה טורוויי הנשואה (דנה ידלין). חדירת הרגשות האמיתיים לתוך משחקי פיתוי זדוניים מובילה לטרגדיה. » יחסים מסוכנים - לכל הפרטיםכוונות טובות. "יחסים מסוכנים" (צילום: ג'ראר אלון)אילן רונן ומחבר הנוסח העברי אלי ביז'אווי הדגישו בגרסתם את העובדה שחלק ניכר מהדיאלוגים בין הדמויות מתנהלים דרך מכתבים, ועל כן עיצבו מרחב בימתי לא ריאליסטי במובהק, בו השחקנים לא רק מדברים פנים אל פנים, אלא גם "כותבים" זה לזה בקולם ואפילו מנהלים אינטראקציה עם דמויות שאינן חלק מהסצנה אך נמצאות על הבמה. מהבחינה הזאת, מדובר כאן בסוג של ניסוי אסתטי, שמזכיר את מה שרונן עשה לפני שנה ב"חשמלית ושמה תשוקה" שלו. כמו שם, כך גם כאן: הכוונה מעוררת הערכה יותר מהביצוע, שנעדר אירוניה ומודעות עצמית, ולכן מרגיש מתאמץ יתר על המידה ולפעמים אפילו מגושם. לכך צריך להוסיף את השימוש המאסיבי והמפתיע בלהיטי פופ מעובדים בפסקול (ממדונה עד נירוונה), בעיקר במעברים האנרגטיים בין הסצנות, שלפעמים מדליק ולפעמים מרגיש קצת סר טעם. הבחירה להשמיע את "Vogue" בתמונת הכניסה של המרקיזה דה מרטיי לבמה, היא דוגמה לכך. אם יש משהו בהפקה הזאת שאפשר להטפל אליו, הוא קשור לפער המסוים בין הכוונה לביצוע. במילים אחרות, אם כבר מציגים לקהל הצגה נטולת רלוונטיות ממשית לחיינו, לפחות שתהיה בידור וירטואוזי עד הסוף, כמו שקרה ב"סירנו דה ברז'ראק" של הקאמרי, למשל. "יחסים מסוכנים" היא הצגה שיש בה לא מעט רגעים וירטואוזיים, אבל אין בה שלמות סגנונית.הסחת דעת. "יחסים מסוכנים" (צילום: ג'ראר אלון)למרות החסרונות הנ"ל, ב"יחסים מסוכנים" יש לא מעט עבודות יפות של השחקנים. אביב אלוש הוא ליהוק לא לגמרי צפוי לתפקיד ואלמון, אך הוא מגלם את בן האצולה לא פחות ממצוין. נוכחותו הבימתית היא טבעית ומדויקת, הכריזמה שלו מובהקת והוא אינו מזייף לרגע. אסנת פישמן בתפקיד המרקיזה היא ליהוק נכון ועבודתה מרשימה, אך לעומת הטבעיות של אלוש, ניכר בהופעתה משהו מהמלאכותיות התיאטרלית, שעדיף היה להפטר ממנו. לצד אלוש ופישמן, התגלית הגדולה של "יחסים מסוכנים" היא דנה ידלין בתפקיד מדאם דה טורוול. ידלין זינקה לתפקיד מרכזי בהבימה אחרי תפקידים מרשימים ב"אמונה, אהבה, תקווה" בתמונע ו"הטרגדיה של מקבת" באינקובטור, ועבודתה כאן היא מרהיבה. האופן שבו היא צוללת לדמות המיוסרת שלה ומשלבת בין אמינות מוחלטת להפגנה מדודה אך שוברת לב של כאב עצום, הוא מרגש מאוד. הופעתה , לדידי, היא זאת שהופכת, במידה רבה את "יחסים מסוכנים" להצגה שכדאי לראות.יחסים מסוכנים - הבימה, בימוי: אילן רונן 17.1