"YAMA": ביקורת התנועה הטהורה

בחלק ניכר מהיצירה של להקת ורטיגו נדמה היה שהכוריאוגרפית נעה ורטהיים ויתרה על הניסיון לומר משהו חדש. אלא שאז הגיע הסיום, וצבע את הכל במשמעות אחרת

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

מה מכריע את הגוף? "YAMA" (צילום: גדי דגון)בתכנייה שחולקה לעיתונאים בכניסה למופע "ימה" של להקת המחול ורטיגו היו הרבה עמודים ריקים. כלומר פרט לתמונות לא היה בהם דבר – כיתוב, הסבר או הצעה לפרשנות ליצירה החדשה של הכוריאוגרפית נעה ורטהיים. לשאלתי בדבר המחסור במלל נעניתי כי הפעם ביקשו בלהקה לתת לקהל אפשרות לספק פרשנות עצמאית, ללא הובלה או הנחייה מצד היוצרים. הבחירה הזאת, כך נדמה, מעידה לא רק על האמון שרוחשים ב"ורטיגו" לקהל, אלא גם על רצון לשמור על ניקיון אמנותי, טוהר תנועתי נטול הצהרות פוליטיות רמות מצד אחד, אך גם לא למחוק את האופציה הפוליטית לגמרי.» YAMA - לכל הפרטים» "לא רך ולא קליל" - טקס היטהרות פיוטיהעולם של "ימה" מתחיל מבראשית. הרקדנים, בתלבושות הנפלאות שעיצב ששון קדם, מקיימים יחסים הרמוניים בין הגוף לאוויר. התנועות עגולות, נשיות מאוד, אורגניות וזורמות, כך שהגוף מוסר אנרגיה החוצה כשם שהוא מקבל אותה, נטען מהסביבה ובה בעת טוען אותה בחזרה. אך עד מהרה השלווה הזאת מופרת או מאוימת. את האיום מייצגים בלוקים גדולים שנתלים מהתקרה ויורדים בכל פעם עוד קצת, משל היו אבנים או מטען כבד שמונח על כתפי הרקדנים. הם מנסים להתנהל מתחתיו, אפילו משתוללים ומורדים בו, אך בסופו של דבר הם נותרים מוגבלים למסגרת שהוא מתווה. התנועה הופכת יותר ויותר מקוטעת, אלימה וחסרת מנוח. באחד הקטעים נראים הרקדנים כמו רובוטים שהקפיץ שלהם נמתח, אך הם אינם מצליחים ללכת במסלול הנכון. שוב ושוב הם מרימים את ידיהם לאוויר ודוחסים אותו (את האוויר) למטה. תנועה זו, שדומה מאוד לתנועה מהצ'י קונג, מבוצעת כאן בניגוד למשמעותה המקורית – ובמקום לפתוח את הלב, משתמשת בה הכוריאוגרפית דווקא כמחווה של סגירה, עצירה ותקיעות.הרקדנים של ורטיגו חסונים וגמישים. גופם נדרש למאמץ אירובי רב, ולעתים אף נדמה שורטהיים בוחרת את רקדניה – בעיקר את הגברים – בזכות סיבולת הלב-ריאה שלהם. מה שבלט אם כך בקבוצה הנוכחית היה חוסר האחידות בין רקדנים שהצליחו לשלב היטב בין היכולות הטכניות ליכולות הבעה (בעיקר הרקדניות), לבין אלה שנראו בחלק מהמקרים מגושמים. נוכח השפה העגולה והזורמת של ורטהיים, כל לכלוך ופספוס ניכרו לעין.חוסר אחידות בביצוע. "YAMA" (צילום: גדי דגון)לאורך כל העבודה התגבר בי הרושם ש"ימה" דומה, דומה מדי, ליצירות הראשונות של נעה ורטהיים ועדי שעל. במידה מסוימת היא ייצגה נאמנה את השפה התנועתית המוכרת של ורטהיים, שכוללת השפעות ברורות מקונטקט אימפרוביזציה ואמנויות לחימה (הפעם כמדומני טאי צ'י וצ'י קונג, להבדיל מקפוארה בשנים הראשונות), עבודת ריצפה שמושכת את הרקדנים להחליק על ברכיהם, הרמות מסובכות ועיסוק בלתי פוסק באופן שבו אפשר להניע את הגוף בזרימה מתמשכת. גם המוזיקה של רן בגנו, שעובד במשך שנים עם הלהקה, יצרה את הרושם כאילו את העבודה הזאת כבר ראינו, ושורטהיים כאילו ויתרה על אמירה חדשה: בין שמדובר באמירה על העולם ובין שמדובר באמירה בהקשר התנועתי. חיפוש בלתי פוסק אחרי זרימה. "YAMA" (צילום: גדי דגון)אלא שאז הגיע החלק החותם את המופע. שלוש רקדניות עטפו רקדנית אחרת בטוּל דק והידקו אותו לפלג גופה העליון העירום, ואז מרחו אותה בגבס לבן. לאחר מכן היא התקדמה לאט לאט לקדמת הבמה והחלה לחזור על כמה מהג'סטות שהופיעו במהלך הערב. תנועותיה היו גם הן איטיות, סמיכות, עגולות ומלאות. הגבס, שלא הספיק להתייבש, נזל לרצפה, וגם הטול החל להישמט, עד שהיא נותרה כמעט עירומה לגמרי, עם הגב לקהל. הביצוע המדויק (וכמה חבל, שוב, ששמות הרקדנים בתכנייה לא מופיעים לצד תמונותיהם) לחומר התנועתי היפה, האיר פתאום את העבודה כולה באור אחר – כמסע של ורטהיים למקורות התנועה שלה, לרגע הבריאה, שיכול להתחיל רק מפעולה שהיא כמו קילוף עור של ממש. רק כך, בעירום מוחלט, במצב של פגיעות חסרת שיפוט או אירוניה, אפשר להתחיל לזוז, אפשר להתחיל להניע אחרים ולשוב ולתור אחר האנרגיה שתאפשר את המשך התנועה הזאת. YAMA - סוזן דלל. כוריאוגרפיה: נעה ורטהיים 4.2