"העטלף": בינוניות מהוקצעת

אמנם אין בביצוע של תיאטרון האופרטה מבודפשט שום ביצועים חדשים, ועם זאת התזמורת, התפאורה והשחקנים יסחבו אתכם לחגיגה בידורית נטולת יומרות

מרט פרחומובסקי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מרט פרחומובסקי, עכבר העיר

טקסטים חינניים. ישראל קטורזה (צילום: אנט קאלאי-טוט)תיאטרון האופרטה הממלכתי של בודפשט שב לישראל זאת השנה השלישית ברצף, עם הפקת "העטלף" מאת יוהן שטראוס הבן, שנחשבת לאחת מיצירות המופת של הז'אנר. נראה שקהל האופרה המקומי מחבב את ההפקות ההונגריות, כולן עד היום בבימויו של קרו (מיקלוש גאבור קריני), המנהל האמנותי של התיאטרון. בהפקות אולי אין מעוף אמנותי של ממש, אבל הן עשויות במקצועיות רבה ומתמסרות לבידור פופוליסטי, מבלי לקחת שבויים. עצם העובדה שההונגרים מתעקשים להשמיע חלק מהטקסט בעברית ואף מלהקים לתפקיד (הלא מושר) של הסוהר פרוש את ישראל קטורזה, היא סימן חד משמעי להשקעה של אנשי התיאטרון בקהל הישראלי והרצון הכן שלהם לקרב אותנו לז'אנר הכה אירופאי הזה. המינוס הוא העדר ערך אמנותי של ממש, שמעלה תהייה האם מקומו של מופע בידור מעין זה היא באמת ברפרטואר האופרה הישראלית המסובסדת.» העטלף - לכל הפרטים» קטורזה ושמפניה: היכונו לביאת "העטלף"

ללא מעוף. ה"העטלף" (צילום: אנט קאלאי-טוט)

יוהאן שטראוס הבן, המחבר של "העטלף", שלפני שפנה לאופרה התמחה בחיבור ואלסים פופולריים, נחשב למי שהביא לאימפריה האוסטרו-הונגרית במחצית השנייה של המאה ה-19 את בשורת ז'אנר האופרטה, שהתחיל בכלל בצרפת. הז'אנר בפני עצמו היה התפתחות מאוחרת של ז'אנר האופרה הקומית, עם יותר טקסט מדובר ופחות נוקשות מבנית. האופרטות הווינאיות של שטראוס, כמו גם של ממשיכיו אימרה קלמן ("נסיכת הצ'רדש" ו"הביידר") ופרנץ להר ("האלמנה העליזה") כבשו את הבמות בעולם כולו בזכות ערכיהם הבידוריים לצד המנגינות היפות שלהם. במידה רבה, הן אלו שיצרו את הגשר בין האופרה לז'אנר המיוזיקל, כפי שאנחנו מכירים אותו כיום. הבעיה המרכזית של האופרטה הקלאסית, כמו של האופרה, היא העלילות נטולות המשקל ולעיתים גם נטולות ההיגיון. אם היומרה האמנותית של האופרה, ושאיפתה לביטוי רגשות נעלים, מפצה לעיתים על עובדה זו, הרי שבאופרטה חוסר הנוחות אל מול הסיבוכים העלילתיים נטולי התכלית גוברת מאוד. גם העובדה ש"העטלף" של שטראוס היא אופרטה בורגנית ברוחה, שכל כולה מעלה על נס את סיפורי האהבהבים של החברה הסלונית הוינאית במאה ה-19, כמה עשורים לפני האסון שמלחמת העולם הראשונה המיטה עליה, מוסיפה לתחושת חוסר הנוחות אל מול הפקה זו. עלילת האופרטה עוסקת בגבריאל פון אייזנשטיין, בורגני אמיד, שאמור להיכנס לכלא לחמישה ימים על עבירה שטותית. חברו ד"ר פאלקה, בעל הכינוי המסתורי "העטלף", מציע לו לבלות את הלילה האחרון מחוץ לכלא במסיבה אצל הנסיך הרוסי אורלובסקי, שבה מובטחת לו גישה חופשית לאלכוהול ונשים קלות דעת. בינתיים, רוזלינדה, אישתו של אייזנשטיין, פוגשת בביתם את אלפרד, זמר אופרה ומאהבה לשעבר, שנחוש בדעתו לכבוש שוב את לבה. מה שאף אחד לא יודע זה שבאותו לילה מתכנן פאלקה "העטלף" לנקום בחברו אייזנשטיין על עוגמת נפש שגרם לו בעבר, וכל האירועים הם חלק מהתוכנית הזדונית.

בידור פופוליסטי. האופרטה ההונגרית עם "העטלף" (צילום: אנט קאלאי-טוט)ההפקה ההונגרית של קרו היא, כצפוי, בידור פופוליסטי בלתי מתנצל ונטול יומרות. העיצוב המוקצן, שמתבסס על אובייקטים מוגדלים בדמות כוסות ובקבוקי שמפנייה, הבמה המסתובבת, הריקודים והשירים – הכל מכוון, כדי לגרום לקהל, רחב ככל האפשר, ליהנות כהוגן. השחקנים/זמרים שעל הבמה לוחצים קצת יותר מדי על עליצות מעושה, אבל ככל שהזמן עובר, נראה שהם נהנים מהעניין וההנאה הזאת מתחילה להדביק גם את הקהל. אף ביצוע לא מרטיט את הנשמה, אבל כולם מבצעים ברמה טכנית גבוהה. גם התזמורת עושה את תפקידה נאמנה, מבלי להבריק. התחושה הכללית היא של בינוניות, אבל בינוניות מהוקצעת של אנשי מקצוע שיודעים את מלאכתם. אולי אין למהתלה הסלונית הזאת שום רלוונטיות לחיינו בישראל 2016, אבל יש להניח שאותו קהל בורגני מבוגר שהולך למחזות הסלוניים המקומיים בבית ליסין או בהבימה, ייהנה גם מ"העטלף". חוץ מזה, החיבור של המרקחת הוינאית הזאת עם הטקסטים של קטורזה, בעיבודו של יוסף (ג'ו) אל דרור ועם כמה וכמה רמזים אקטואליים, הוא חינני למדי.העטלף - בית האופרה 11.2