"אישה בורחת מבשורה": ללכת לאיבוד בתרגום

למרות הופעה משכנעת ורבגונית של אפרת בן צור והאמירות הנוקבות על הקיום הישראלי, העיבוד של חנן שניר לספרו של דוד גרוסמן לוקה באלמנטים בידוריים מוקצנים ובחוסר פיענוח אותנטי של החומר

מרט פרחומובסקי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אישה בורחת מבשורה
צילום: ג'ראר אלון
מרט פרחומובסקי, עכבר העיר

גרסתו של חנן שניר ל"אישה בורחת מבשורה", ספרו הנחשב של דוד גרוסמן, עוררה לא מעט ציפיות. הן נבעו לא רק מחשיבותו של הספר, אלא גם מהעבודה המצוינת ששניר עשה לפני שנתיים ב"הכיתה שלנו", וגם מהאופן המרתק שבו טופל לפני פחות משנתיים על-ידי יחזקאל לזרוב בגשר, ספרו הדומה אך שונה של גרוסמן "נופל מחוץ לזמן". הציפיות לא הוגשמו. "אישה בורחת מבשורה" סובלת מעיבוד בעייתי שאינו מצליח לעשות צדק עם החומר, ולעיתים אפילו מקומם במהלכים שלו. הנחמה העיקרית היא עבודת השחקנים, ובראשם אפרת בן צור המצוינת.המחזה, שנכתב על ידי שניר עצמו, מדגיש מאוד את הפן המלודרמטי של הסיפור, בניגוד למבנה העומק "הקיומי" שלו שעוסק במצב הישראלי. יש כאן משולש רומנטי בין שלוש דמויות: אורה (בן צור), אברם (דרור קרן) ואילן (אמנון וולף). אורה בוחרת באילן, אבל בעצם אוהבת את אברם. הקשר בין אורה לאברם מקבל הזדמנות חדשה, ביום שבו עופר (דניאל סבג), בנה של אורה, יוצא למבצע צבאי. אורה מסרבת לחכות בבית להודעה אפשרית על מותו של בנה בקרב, ולכן היא לוקחת את אברם למסע רגלי בגליל, שבמהלכו עולים הזכרונות מעברם לצד תהיות קיומיות למיניהן.

» אישה בורחת מבשורה - לכל הפרטים

הרגעים הטובים בהצגה נובעים לרוב מאמירות נוקבות ומהדהדות של גרוסמן על הקיום הישראלי המטורף, שבו השכול מלווה את החיים באופן מתמיד, וההורים נקראים להקריב את ילדיהם ללא הפוגה. אלא שרוב הזמן, גרסתו של שניר חומקת מטיפול עומק בחיים עצמם ורוקחת שילוב מפוספס בין מלודרמה, הנסובה סביב תהפוכות ביחסי האישה ושני הגברים, לבין רגעים מתמיהים של "שואו", כולל מקהלה המבצעת את שירי התקופה. מעבר לשלוש הדמויות הראשיות, השאר הן קריקטורות שמתאימות יותר להצגת בידור מאשר ליצירת אמנות רצינית ומעמיקה, עם שיא שלילי בדמות סמי הערבי הסטראוטיפי (גיא מסיקה שמבצע את התפקיד בווירטואוזיות). גם השימוש באסתטיקה של תיאטרון "יש מאין" סטייל עידו ריקלין ושיר גולדברג – כאשר בני אדם משמשים בתפקיד חפצים דוממים – נראה כנובע מכוונה בידורית ולא מפיענוח אותנטי של החומר. ככלל, ניכרת שאיפתו של שניר לאפקט מיידי, ליצירה של תגובה רגשית אצל הצופים בכל מחיר. הדבר משטיח מאוד את ההצגה ומונע ממנה לקיים על הבמה מציאות אנושית משכנעת. במחשבה רטרוספקטיבית, ניתן לומר שההצגה משמרת ולפעמים אף מקצינה את הבעיות שהיו אופייניות גם להצגות קודמות של שניר, שהתבססו על עיבודיו ליצירות ספרותיות – "קופסה שחורה" ו"אותו הים", על-פי ספריו של עמוס עוז.

רוני תורן עיצב עבור ההצגה קופסה לבנה, ובה כמה פתחים שנפתחים ונסגרים ללא תפאורה ואביזרים כמעט, שבהדרגה מתמלאת בתוכן מסוגים שונים. אורי וידיסלבסקי חיבר מוזיקה דומיננטית שיש בה כמה שיאים, ורוני כהן האיר את המתרחש באופן מאופק אך מהותי. מבין השחקנים, שכולם עושים עבודה מחוייבת למדי, מתבלטת כאמור אפרת בן צור. למרות הצורך המעט מגושם לשחק את אותה דמות גם בשנות העשרה שלה וגם בשנות החמישים שלה, בן צור מביאה לבמה נוכחות שהיא גם טבעית וגם רבגונית וניואנסית, והופעתה ממלאת את הבמה באנושיות שברירית שקשה להישאר אדיש אליה. חבל שאין סביב בן צור הצגה שמצליחה לתמוך באיכויותיה.

צילום: ז'ראר אלון

אישה בורחת מבשורה - תיאטרון הבימה, בימוי: חנן שניר 13.3