תיאטרונטו 2016: הפער בין הרעיון לביצוע

למרות רעיונות מעוררי מחשבה ועבודת משחק טובה, גם השנה הורגש בפסטיבל מחסור בעבודה דרמטורגית. מרט פרחומובסקי צפה בשלוש הצגות, התרשם מהמשחק אך עדיין מחפש את העיבוד התיאטרלי שיפיח בהצגות מבע אמנותי משמעותי

מרט פרחומובסקי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מרט פרחומובסקי, עכבר העיר

גישה נטורליסטית. איתי נחמיאס ב"איך עושה אבא?" (צילום: ז'ראר אלון)לשלוש ההצגות שנדגמו על ידי השנה בתיאטרונטו, מתוך תשע המשתתפות בתחרות, יש תכונה משותפת: בשלושתן מתקיים פער משמעותי בין איכות הביצוע המשחקי, הגבוהה בדרך כלל, לאיכות המפוקפקת של החומר הדרמטי. הבעיה הזאת אינה חדשה בתיאטרונטו, אך עושה רושם שהיא הולכת ומחמירה ככל שהשנים עוברות. בכל אחת משלוש ההצגות המדוברות שבהן צפיתי, תהיתי מה גרם לוועדה האמנותית של הפסטיבל לבחור דווקא בהן מתוך מעל מאה הצעות אחרות. ואם כבר בחרו בהן, מדוע לא נעשתה עבודה דרמטורגית משמעותית כדי להכין את החומרים האלה להעלאה. מאירוע ותיק ומבוסס כמו תיאטרונטו, אפשר היה לצפות לטיפול קפדני יותר וגם להערכה גדולה יותר לקהל הרב שמגיע לצפות בהצגות.» פסטיבל תיאטרונטו 2016 - לכל הפרטים» איך עושה אבא - לכל הפרטים» יומן - לכל הפרטים» סיפור שטרם נולד - לכל הפרטיםההצגה "איך עושה אבא" בביצועו של איתי נחמיאס, שגם כתב אותה יחד עם הבמאי רפי שרגאי, מבוססת על סיפורו האישי של נחמיאס, שאביו נפל במלחמת ששת הימים. המסגרת של ההצגה היא טקס זיכרון קיבוצי על כל סממניו הלאומיים, כאשר בין לבין שוזר נחמיאס סיפורים מהתבגרותו בצל היתמות, ומניסיונו ללמוד את מה שאפשר על אביו במהלך השנים. נקודת החוזק בהצגה היא הביצוע המשחקי של נחמיאס. כמי שמשחק את עצמו, נחמיאס נוקט בחוכמה בגישה נטורליסטית, נטולת מנופחות תיאטרלית מיותרת, מה שהופך את דמותו לנוגעת ללב ואת הסיפור שלו למסקרן. הבעיה של ההצגה היא בטקסט, שנותר רוב הזמן בגדר "סיפור מהחיים" נטול מתח דרמטי או נגיעה בשאלות כלליות. התחושה היא שהחומרים לא עברו את ההפשטה הנדרשת, שהייתה יכולה להפוך זיכרון פרטי לאמנות. גם האסתטיקה של ההצגה והשימוש שלה במסגרת טקס הזיכרון (ואי אפשר שלא לחשוב על "מייקל" המבריק של אבי דנגור בהקשר הזה), נותרים בגדר המובן מאליו. מעורר אמפתיה. חאג' יחיא ב"סיפור שטרם נולד" (צילום: ז'ראר אלון)בעיה דומה של "חומר מהחיים" שאינו עובר טרנספורמציה מספקת שתשווה לו ערך אמנותי, מאפיינת גם את ההצגה "סיפור שטרם נולד", בהפקת תיאטרון הפרינג' של נצרת, בבימויו של הישאם סלימאן. במקרה הזה מדובר בסיפור אישי של אישה ערבייה, שעברה תקיפות מיניות מתמשכות על ידי קרובי משפחתה במשך שנים רבות, ובמהלך טיפול פסיכולוגי מחליטה סוף סוף לדבר על כך. אי אפשר כמובן להישאר אדישים לסיפור המזעזע, כשאליו מצטרף גם ביצוע משחקי מרשים מאוד של רחיק חאג' יחיא. חאג' יחיא מעבירה את החומרים דרך גופה וקולה באופן כה משכנע, שקשה להאמין שהיא לא מדברת על עצמה. הופעתה היא מדויקת, נטולת זיוף ומחויבת מאוד לזעקה הטמונה בחומר. הבעיה היא שהטקסט, גם כאן, הוא עדות אישית, פרטית, נטולת עיבוד אמנותי מספק. החומר נותר בגדר מה שהוא – סיפור אישי מזעזע ומעורר אמפתיה, שמתווך היטב על ידי שחקנית משובחת. בכל זאת, יש לציין לטובה את עיצוב ההצגה (נרדין סרוג'י), שמניח במרכז הבמה נדנדה כבדה וישנה, שהופכת במהלך ההצגה למעין מכשיר עינויים וחוזרת רק בסוף ליעודה המקורי.מסגרת אסתטית יפה. אלמה דישי ב"יומן" (צילום: צילום: ז'ראר אלון)ההצגה הטובה ביותר שראיתי השנה בתיאטרונטו הייתה "יומן", עיבוד לסיפור של אורלי קסטל-בלום, בביצועה של אלמה דישי ובבימויים של איתי פלאוט ותמר גורן. דישי היא שחקנית מעניינת מאוד, שהפכה לכוכבת בזכות סדרת הטלוויזיה "איש חשוב מאוד", וכאן מוכיחה פעם נוספת שהיא אכן ראויה למעמדה. הביצוע שלה לדמות של אישה בהתמוטטות הוא מחושב מאוד, מלא ניואנסים וגם מתפקע מרגש. אני לא משוכנע שזה הטון הנכון להגיש את האירוניה היבשה של קסטל-בלום, אבל בפני עצמו מדובר בביצוע משובח. באופן מפתיע, גם הצגה זאת, שמבוססת על חומר ספרותי, סובלת מאותה בעיה של חוסר עיבוד מספק לחומר גלם בעל פוטנציאל. הטקסט כאן נותר טקסט ספרותי, שמוצב בתוך מסגרת אסתטית יפה, אך חסרת תרומה אמיתית לפרשנות התיאטרלית. לא הרבה מעבר ל"אלמה דישי מגישה סיפור של אורלי קסטל-בלום". וזה קצת מאכזב. » איך עושה אבא - במאי: רפי שרגאי, יומן - במאים: איתי פלאוט, תמר גורן, סיפור שטרם נולד - במאית: הישאם סלימאן 26.4