"אנה": מציאות בימתית מרגשת

עם בימוי משובח של אלון אופיר ועבודת משחק טבעית ומרגשת של דנה מיינרט, העיבוד החדש של הקאמרי לסיפורה של אנה פרנק מוכיח שניתן לרענן את המיתוס ולהחיות ברגישות רבה את הכתבים המוכרים

מרט פרחומובסקי, עכבר העיר | צילום: כפיר בולוטין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מרט פרחומובסקי, עכבר העיר | צילום: כפיר בולוטין

מציאות אנושית אמינה. "אנה" (צילום: כפיר בולוטין)נושא השואה, כמו גם גרמניה הנאצית באופן כללי, הוא נדבך משמעותי מאוד ברפרטואר של התיאטרון הקאמרי. כמה מהפקות המפתח של התיאטרון מהעת האחרונה, ביניהן "הכיתה שלנו", "גטו", "איש קטן מה עכשיו?", "קברט", ולאחרונה "מפיסטו" – עסקו בנושא זה. אפשר להרגיש שהנושא בוער בעצמותיו של המנהל האמנותי עמרי ניצן, שבניגוד לנהוג במקומותינו לא מתייחס אליו כהכרח חינוכי או מקור למניפולציה מלודרמטית, אלא באמת מנסה לטעון אותו ברלוונטיות. לא לחינם רוב ההפקות שלעיל זכורות כשיאים אמנותיים. הדבר נכון גם ל"אנה", הפקת השואה החדשה של הקאמרי, שמבקשת לרענן את המיתוס של אנה פרנק. מה שיכול היה להיגמר בהצגת נוער דידקטית ומלודרמטית זכה במפתיע לטיפול רציני, מרגש ומרשים מידי הבמאי אלון אופיר וצוות השחקנים המשובח.» אנה - לכל הפרטים» "יאג ואדם": מסע קסום בנבכי הגוף והזמן» תיאטרונטו 2016: הפער בין הרעיון לביצוע"אנה" מבוסס על מחזה חדש שנכתב בהולנד על פי היומנים המפורסמים של פרנק, כולל הקטעים המצונזרים שנוספו אליהם לאחרונה. המחזאים ג'סיקה דורלאכר ולאון דה וינטר מפתיעים ביצירה דרמטית מרשימה ונטולת קיטש, שמשלבת היטב בין הריאליסטי לטראגי ומצליחים לשרטט מציאות אנושית אמינה ונטולת פאתוס של קיום בצל האימה. קיום משפחתה של אנה וחבריה בדירה הסודית והדחוסה מאחורי משרדו של אבי המשפחה הוא רצף של רגעים אנושיים נוגעים ללב, לפעמים אפילו מצחיקים, שאליהם מוזרקת מדי פעם האימה של הנאצים האורבים בחוץ. ובמרכז כל זה, מתבלטת דמותה של אנה – ילדה שהופכת בהדרגה לאישה ולסופרת, שאישיותה היוצרת מתגבשת בתוך סיר לחץ אנושי מבעבע.עבודה מרשימה. "אנה" רגעים בימתיים מצמררים

אלון אופיר, בעבודת הבימוי המרשימה שלו עד כה, השכיל לתרגם את המחזה היפה למציאות בימתית אמינה ונוגעת ללב. יש תחושת אמת על הבמה, הצופים מאמינים לבני האדם שנמצאים עליה, ולכן זה עובד. אמנם אין בסיפור דרמות גדולות, אבל זהו סיפור על בני אדם, ובהפקה של הקאמרי מבינים את זה. התפאורה המשוכללת והמרשימה של לילי בן נחשון – קונסטרוקציה מסתובבת של דירת המסתור על חדריה – עוזרת לתחושת הריאליזם ומאפשרת לשחקנים "להתקיים" יותר מאשר לשחק. נכון שקולנוע עושה את זה טוב יותר, אבל אי אפשר שלא להתרשם מההישג. הרבה מונח על כתפי השחקנים העושים עבודה מחויבת ויפה, גם אם ריבוי הדמויות לא תמיד מאפשר לכולם לקבל מרחב מספק לביטוי. אוהד שחר מביא טוב לב שקט לתפקיד אוטו פרנק, שזוכה לרגעים בימתיים מצמררים במונולוג המסיים שלו; מוטי כץ ושרה פון שוורצה וולגריים כנדרש בתפקיד הזוג שחולק עם הפרנקים את הדירה; יגאל זקס שוב מתגלה כשחקן אופי מרתק בתפקיד רופא השיניים; נוגעים ללב גם מיכל בלנקשטיין, אבי טרמין, עדי ארד, איה שבא ואחרים עושים עבודה מרשימה. סיר לחץ אנושי. "אנה" (צילום: כפיר בולוטין)אבל בעיקר ובמיוחד צריך לציין את דנה מיינרט בתפקיד אנה, שהוא ללא ספק תפקיד שיכול להרים או להפיל הפקה מהסוג הזה. מיינרט מזנקת על התפקיד בחדווה, ברגישות וגם בהרבה חוכמה. נוכחותה היא טבעית, משוכללת וחסרת פחד. אי אפשר שלא להיכבש על ידה ולכאוב דרכה את סיפורה של אנה. הופעתה של מיינרט היא לב פועם של הצגה מרשימה מאוד, שכדאי לחוות אותה. אנה - תיאטרון הקאמרי. בימוי: אלון אופיר 3.5