"תיאטרון מחול לולה וושינגטון": כשאסתטיקה פוגשת גרוב

מופע המחול של הכוריאוגרפית האפרו-אמריקאית לולה וושינגטון, הביא לבמה בתל אביב מופע פורץ מחסומים תרבותיים ובעל אמירה חברתית ופוליטית

עידית סוסליק, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
עידית סוסליק, עכבר העיר

השפעות ממחולות אפריקאים. "תיאטרון מחול לולה וושינגטון" (צילום: יח"צ)המראה שהתגלה אמש (רביעי) במשכן האופרה בתל-אביב נשמע כמעט מופרך: אולם מלא בגברים מעונבים ונשים בלבוש מוקפד עומדים על רגליהם, ורוקדים בהתמסרות טוטאלית לשירת גוספל בקצב הדאנס. ידיים הונפו באוויר, מותניים התנענעו מצד אל צד ואפילו קריאות של שמחה נשמעו מדי פעם. על כולם ניצחה בנדיבות גדולה האישה שבזכותה זה קרה - הכוריאוגרפית האפרו-אמריקאית לולה וושינגטון, שמתארחת השבוע עם להקתה בעונת המחול של המשכן עם תכנית של חמש יצירות (וקטע מוזיקלי אחד), ומלווה ברביעיית הג'אז המצוינת "אנסמבל מרקוס ל. מילר".» תיאטרון מחול לולה וושינגטון - לכל הפרטים» אוויטה אחרת: מאיה בוסקילה תחליף את שירי מימון» נעם סמל פורש מתיאטרון הקאמרי» מדור במה - לכל הכתבותוושינגטון נמנית על קבוצה מפוארת של רקדנים-יוצרים אפרו-אמריקאים כמו קתרין דנהאם, דונלד מק'קייל, אלווין איילי ואחרים, שהטביעו את חותמם במחול האמריקאי בזכות הצבתו במרכז של מה שמכונה "ריקוד שחור" (black dance) והעיסוק במורשת ובהיסטוריה של התרבות האפרו-אמריקאית שהיתה מודרת מהמיינסטרים בחברה ועל הבמה. את "תיאטרון מחול לולה וושינגטון" הקימה ב-1980, ובהמשך פתחה גם בית-ספר למחול וסטודיו ללא מטרות רווח, שמפעיל תכנית לילדים תחת הכותרת "I do dance, not drugs". במשך השנים זכתה להכרה על פעילותה הכוריאוגרפית הענפה, שכוללת, בין השאר, גם בניית סצנות ריקוד לסרטים כמו "בת הים הקטנה" של דיסני ו-"אוואטר". תנועה קבוצתית אנרגטית. "תיאטרון מחול לולה וושינגטון" (צילום: יח"צ)שפת התנועה של וושינגטון מציגה חיבור סגנוני ותרבותי בין בלט ומחול מודרני, הבעה תיאטרלית והשפעות ממחולות אפריקאים, "ריקוד הרחוב" (street dance) והיפ-הופ. היצירה הפותחת של הערב, "בעירה ספונטנית", מלווה במוזיקת ג'אז וממזגת יחד את העלייה על האצבעות וקווי הגוף הנקיים של הבלט, עם אלמנטים שנדמה כי נלקחו מטקסים שבטיים: נענועי אגן, טלטולי כתפיים, קפיצות במקום וצעדי רקיעות. התוצאה היא גוף שהוא בו-זמנית משוחרר ומוחזק, מלוטש ומחוספס, ותנועה קבוצתית אנרגטית שיוצרת דימוי של אש יוקדת.

גם ב-"כפר גלובלי", היצירה השלישית בתכנית, שילוב הסגנונות מתגבש לכדי כוריאוגרפיה חיה, צבעונית וסוחפת, שבתוכה שזרה וושינגטון השפעות ממחולות אליהם נחשפה ברחבי העולם. התמונה הבימתית משתנה באופן דינמי וכוללת קטעי סולו, דואט או תנועה של הקבוצה יחד, ואלה מבוצעים בצורה וירטואוזית, וללא ספק גם בהנאה גדולה של הרקדנים. אך האסתטיקה אינה תכלית יחידה ויש בה גם תוכן: וושינגטון מציגה את הרב-גוניות של "הריקוד השחור", ודרכו חוגגת את כוחו של המחול לפרוץ מחסומים תרבותיים ולאחד בני אדם דרך חדוות התנועה שמשותפת לכולנו.

צעיר ומלהיב. "תיאטרון מחול לולה וושינגטון" (צילום: יח"צ)כבר בראשית דרכה ככוריאוגרפית, התבססה וושינגטון כיוצרת בעלת אמירה חברתית ופוליטית. "חיפוש אחר אנושיות", היצירה השנייה בערב, היא מחאה כנגד האלימות המשטרתית כלפי הקהילה האפרו-אמריקאית, ומציגה תמונות תיאטרליות בעלות אופי אילוסטרטיבי. היא נפתחת בזעקות השבר של הרקדנית קוואלה קלנסי: "Stop killing my babies. My babies are sacred". תנועת הרקדנים מבטאת גם כן את המצוקה - גלגולים על הרצפה, ריצה על פני הבמה ומחווה גופנית שחוזרת על עצמה - של זרועות רפויות המושטות כלפי מעלה - אולי מצהירות על כניעה ואולי מחפשות ישועה. לעומת האווירה הדרמטית בקטע, היצירה הרביעית, "עטינו את המסכה", מציגה ביקורת על דרך האירוניה. את הסולו הפותח מפליאה לבצע הרקדנית היינה מוחמד כשעל פניה מסכה גרוטסקית, ותנועות גופה המוגזמות מציגות דמות של "מאמא שחורה". דרך ההגחכה המודעת הזאת מופנית אצבע מאשימה לא רק כלפי האפרו-אמריקאים ש"שמו על עצמם מסכה" כדי להסתדר בחברה, אלא גם כלפי הקהל הלבן השבוי בסטריאוטיפים שטוחים.

כאשר וושינגטון הקימה את להקתה, היא שאפה שזאת תציג רפרטואר שיכלול הן את עבודותיה שלה והן את יצירות המופת של חלוצי המחול האפרו-אמריקאי. ואכן, הקטע המסיים של הערב, "מלכות", הוא כוריאוגרפיה של אמן ההיפ הופ רני האריס אשר לוקח את הגישה הרב-תרבותית של וושינגטון צעד נוסף קדימה וצובע אותה בגוון עכשווי. האריס יצר שילוב בין הלקסיקון התנועתי של סגנון ההיפ הופ למחוות ממורשתו התנועתית של אלווין איילי, והתוצאה היא חיבור פוסט-מודרני, צעיר ומלהיב בין תרבות המועדונים למחול אמנותי, ובין הרחוב לבמה.

הקו היצירתי של וושינגטון יכול להתפס כשמרני במובן זה שאינו מערער על צורניות מוקפדת גם כשהוא מבטא אמירות נוקבות. אך חשוב לזכור שעצם החיבור בין אסתטיקה נאה לבין אותם "גופים שחורים" - שבמשך שנים נתפסו ככאלה שאינם יכולים להכיל את יופיו של הריקוד ה-"לבן" - הוא בבחינת תיקון היסטורי שיוצרי המחול האפרו-אמריקאים חרטו על דגלם. בחוויה הכוללת, המופע הוא תענוג צרוף לעין ולאוזן: יש בו אסתטיקה וגרוב שמזינים זה את זה, ומביאים לקהל את המורשת האפרו-אמריקאית במלוא הדרה וקסמה. תיאטרון מחול לולה וושינגטון - בית האופרה 1.6