"הר אולימפוס": שאפתנות שלא מצליחה לגעת

המופע האינטנסיבי של יאן פבר הוא חוויה מיוחדת ומעוררת התפעלות של 24 שעות הכוללות עירום, טירוף וקיצוניות. השאלה היא אם הוא באמת מצליח לחדור אל הקהל

מרט פרחומובסקי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מרט פרחומובסקי, עכבר העיר

קאסט מגובש. מתוך המופע "הר אולימפוס" (צילום: sam de mol)למשך 24 שעות בין חמישי לשישי השבוע, התחברו קרוב לאלף צופים בישראל לחוד החנית של אמנות התיאטרון בעולם היום. בזכות איציק ג'ולי ואייל שר, שמנהלים השנה בפעם השנייה את פסטיבל ישראל, זכינו לראות כאן עבודה חדשה של אחד מאמני הבמה הגדולים שפועלים היום, שהמונומנטליות שלה, השפה האסתטית המאתגרת שלה ודרישותיה הטכניות היו אמורות להפוך את העלאתה כאן למשימה בלתי אפשרית. בכל זאת, ג'ולי ושר הביאו לנו אותה, כי פסטיבל ישראל היום מתנהל ככל הנראה על-פי ערכים יוצאי דופן של שליחות ואהבה. הקודים האלה הם כל-כך נדירים בעולם התרבות הציני שלנו, שפשוט אי אפשר להגזים בכמות התשבוחות שמגיעות לאנשי פסטיבל ישראל. עכשיו אפשר להתחיל לבקר.» פסטיבל ישראל 2016» אירועי תיאטרון ומחול - פסטיבל ישראל 2016 » אירועי מוזיקה - פסטיבל ישראל 2016» פסטיבל מרכז הבמה - פסטיבל ישראל 2016

"הר אולימפוס" היא יצירתו של יאן פאבר הבלגי, אמן עכשווי ורב תחומי, שהעלה את העבודה לראשונה בשנה שעברה בברלין ומאז נוסע איתה ברחבי העולם. מדובר במופע בן 24 שעות ללא הפסקה, שבמהלכו 28 מבצעים מקיימים מין פולחן קדום, שמהלכו עולים באוב מבחר הגיבורים והגיבורות של המיתוסים היווניים והטרגדיות היווניות הקלאסיות: אודיסאוס, אגממנון, אדיפוס, אלקסטיס, הרקולס, הקובה, אנטיגונה, מדאה ועוד רבים וטובים. במידה רבה, "הר אולימפוס" הוא קורס מבוא אינטנסיבי לתיאטרון העכשווי והפוסט-דרמטי, והוא מכיל בתוכו את רוב הסממנים המוכרים של הז'אנר - חיבור בין תיאטרון "מתוכנן" לפרפורמנס "חי"; ויתור על עלילה וקונפליקט דרמטי לטובת מבנה חופשי ואסוציאטיבי; העדפה למונולוגים פרונטליים במקום דיאלוגים; מודעות עצמית משועשעת במקום ריאליזם; שימוש מוגבר בגופניות של המבצעים, עם דגש על עירום; שימוש מוגבר בנוזלים מסוגים שונים, שהמבצעים מתפלשים בהם לאורך המופע; קצב משתנה, שנע בין איטיות וחזרתיות לאינטנסיביות תזזיתית ובטח פספסתי עוד כמה. על אף שהמרכיבים מוכרים (לפחות למי שמעורה בתחום), אין ספק שפאבר מפיק מתוכם תרכובת ייחודית, עם טעם וריח משלו. במרכז העבודה הנוכחית, כך לפי פאבר עצמו בתוכניה, עומד הרצון לחדור מבעד ל"התנהגות הנאותה" שנכפתה עלינו על-ידי התרבות המערבית, ולחזור אל הפראיות, החופש והטירוף האינסטינקטיביים, באמצעות פולחן בימתי סביב המיתוסים היווניים הקדומים.עוכרת שלווה. מתוך המופע "הר אולימפוס" (צילום: wonge bergmann)

מי שמשמש כ-MC של ההילולה הנוכחית הוא כמובן האל דיוניסוס בכבודו ובעצמו, בגילומו של הענק השמן אנדרו ואן אוסטד, שחוזר וצץ לאורך המופע כמי שמעניק את הטירוף לבני האדם שעל הבמה ומוביל אותם להתנהגות שבה האלימות והמין שולטים ביד רמה. המופע מחולק ל-14 פרקים, שבכל אחד מהם כמה אפיזודות המתייחסות למיתוס מסוים או גיבור מסוים. האפיזודות אינן "מספרות סיפור", אלא מתרגמות דימויים מסוימים מתוך המיתוס למיזנסצנות סטטיות או דינמיות, מינימליסטיות או מרובות פרטים, שמהותן היא בדרך כלל מופשטת. העובדה שמדובר במופע שנמשך 24 שעות דורשת מפאבר להעניק לרוב האפיזודות קצב איטי במיוחד, שבו המבצעים שוהים במצב מסוים לאורך עשר עד 20 דקות, מה שהופך לעיתים את החוויה למשהו מדטטיבי, שמזכיר התבוננות ממושכת ביצירת אמנות במוזיאון. אך ההתבוננות ביצירתו של פאבר היא כמעט אף פעם לא שלווה, כי כמעט בכל רגע מתרחש על הבמה משהו מטריד ועוכר שלווה באופן כזה או אחר. לרוב זה קשור בשימוש החופשי ונטול המגבלות כמעט שפאבר עושה בגוף האדם ובמיניות. כבר בהתחלה הוא פותח במתקפה חזיתית על הקהל עם מבצעים שמכניסים את פניהם לתוך ישבניהם של חבריהם והופכים אותם למעין מגברים אנושיים. בתמונה אחרת, שמתרחשת גם היא בשלב הראשון של המופע, זרקור מופנה לאבר מין רפוי של מבצע, שהולך ומזדקר בהדרגה. גם אברי מין נשיים מככבים כאן לא מעט, וכמה מהמבצעות אינן מהססות להחדיר ולשלוף מתוכם פריטים שונים. אלמנט עוכר שלווה נוסף, שחוזר פעם אחר פעם לאורך המופע, הוא שימוש בחלקי פנים של בקר (ככל הנראה) על מנת לדמות אברים אנושיים שנטשו את הגוף, לרוב במהלך קרבות. לעיתים קרובות מוביל פאבר את שחקניו למאמץ פיזי קיצוני, שדורש מהם להביא את יכולתם לקצה באופן מכאיב, להם ולצופים כאחד. כך אגב, משיג פאבר את אחד הדברים המרתקים שהתיאטרון העכשווי חותר אליהם: רגעים של פרופרמנס "ממשי" בתוך מופע תיאטרון מתוכנן.מעורר התפעלות. מתוך המופע "הר אולימפוס" (צילום: wonge bergmann)

מעל לכל, "הר אולימפוס" הוא מופע מעורר התפעלות ברמת הביצוע שלו. 28 המבצעים של פאבר, שהוא כינה אותם באחד מהראיונות בכינוי הקולע "לוחמי יופי", הם חבורה בעלת כישורים יוצאי דופן ורמת מחויבות שלא רואים הרבה כמוה. הם שחקנים מצוינים במובן הקונבנציונלי של המושג, מה שניכר בביצוע המצוין של המונולוגים במופע, לרוב טקסטים קלאסיים בעיבודים עכשוויים של פאבר וירון אוליסלגרס. יחד עם זאת, יש להם גם כושר פיזי מטורף וגם אומץ נדיר לחשיפה פיזית קיצונית. אין ספק שזאת קבוצה אדירה, שפועלת כאנסמבל מתואם ומכוון היטב, ולראות אותם על הבמה זאת זכות. קשה גם לא להתפעל מהשליטה של פאבר במדיום התיאטרוני וביכולת שלו להפעיל את הבמה באופן מבריק תמונה אחרי תמונה. מדובר במאסטר מזן נדיר, ותענוג לראות אותו עובד.לא מצליח לגעת. מתוך המופע "הר אולימפוס" (צילום: wonge bergmann)

עכשיו לאכזבות. למרות התכנון הקפדני שעבודה כזאת מצריכה, פאבר מבקש לחתור תחת האינטלקט ודורש מהקהל לחוות בלי לחשוב. אין כאן באמת פרשנות מתוחכמת למיתולוגיה יוונית, אלא יותר שימוש בחומרים הקלאסיים, כדי להפיק מתוכם אירוע חושני במהותו. על כן, חסר במופע הזה, כנראה במודע, החיבור בין הרגש לשכל, שמאפיין לרוב את יצירות האמנות הגדולות באמת. "הר אולימפוס" נותר לכל אורכו עולם בדיוני אוטונומי, מוכל בתוך עצמו, שלא באמת רוצה לומר לנו משהו מהותי על החיים ועל ההוויה האנושית. הוא גם לא מעניק לנו אפשרות לפתח אמפתיה אמיתית לדמויות הקיצוניות שעל הבמה, ולכן גם התהודה הרגשית שלו היא מוגבלת. האוטונומיה שהמופע יוצר לעצמו, ויחד איתה הניתוק בינו לבין הקהל, הם לא רק רוחניים אלא גם פיזיים. יש משהו מוזר בעובדה שבניגוד לאופיו הפראי והחתרני, "הר אולימפוס" מוצג (גם כאן וגם ברחבי העולם יש לציין) באולם תיאטרון סטנדרטי, על במה פרונטלית, עם קהל שיושב במקומו וצופה בהתרחשות בנימוס. העובדה שהמבצעים כמעט אף פעם אינם יוצרים קשר ישיר עם הקהל ונותרים בגבולות שאולם התיאטרון הקונבנציונלי מציב להם חונקת את המופע, ממשטרת אותו ובמידה רבה פוגמת באפקטיביות שלו. קיומו במרחב פתוח, באווירה של הפנינג, נראית מתאימה הרבה יותר למופע מהסוג הזה. לכל הפחות, היה אפשר לצפות שהמופע יפלוש בשלב מסוים אל האולם הקונבנציונלי ויגרום לו לשנות את פניו. האם מדובר בבחירה מודעת או פספוס? ליאן פאבר הפתרונים.

אין ספק ש"הר אולימפוס" היא חוויה תיאטרונית מופלאה, גם בחזון שלה, גם בתעוזה שלה וגם ברמת הביצוע שלה. המבצעים עברו על הבמה תהליך אינטנסיבי ומטורף, ונתנו את הנשמה. השאלה היא האם גם אנחנו, הקהל, עברנו את התהליך הזה יחד איתם או שרק צפינו בו אחוזי התפעלות דרך קיר רביעי שקוף ומגונן. אני נוטה לאפשרות השנייה.הר אולימפוס: להלל את פולחן הטרגדיה - תיאטרון ירושלים, בימוי: יאן פאבר 9.6