מרט פרחומובסקי, עכבר העיר

פרשנות צינית ואלימה של מיתוס. "פילוקטטס" (צילום: ז'ראר אלון)היינר מולר, האיש שכתב את ההצגה החדשה של תיאטרון החאן, נחשב לאיש התיאטרון הגרמני החשוב ביותר אחרי ברכט. השפעתו על ההתפתחויות בתיאטרון האירופאי מהמחצית השנייה של המאה ה-20 ועד ימינו היא מכריעה. במידה רבה, מולר הוא אבי התיאטרון הפוסט מודרני או הפוסט דרמטי, שכפר במחזאות הדרמטית הקלאסית נוסח אריסטו, והפך את הטקסט הבימתי לחומר גלם בידיו של הבמאי. אפשר להגיד, באירוניה, שמולר הוא המחזאי הכי חשוב בעידן שבו המחזאי הפסיק להיות חשוב. » פילוקטטס - לכל הפרטים» מדור במה - לכל הביקורות» עונת התרבות בירושלים יוצאת לדרךלמרות חשיבותו הרבה של מולר, הקהל הישראלי כמעט ואינו מכיר אותו. קשה להאשים בכך את התיאטראות הרפרטואריים המקומיים. מולר, כמו שאפשר להבין ממה שנכתב קודם, הוא מחזאי "קשה", שכתב לרוב טקסטים דחוסים, כבדים ומופשטים. לא בדיוק חומר לוועדי עובדים ולהיכלי תרבות בפריפריה. והנה, דווקא בשנה האחרונה, היינו עדים ללא פחות משתי הפקות של מולר על הבמה המקומית. הראשונה הייתה נאוה צוקרמן, שהעלתה בתמונע את הגרסה השאפתנית שלה ל"המלט מאשין", היצירה המפורסמת ביותר של מולר. עכשיו מגיע גם תורו של אבישי מילשטיין, בימים כתיקונם הדרמטורג של בית ליסין, שקפץ לחאן הירושלמי, כדי להעלות שם את "פילוקטטס", מחזה מוקדם של מולר. התוצאה היא הצגה מסקרנת, שגם אם אינה מצטברת לניצחון חד-משמעי, יש בה הרבה מה לאהוב. הלוחם הנבגד. "פילוקטטס" (צילום: ז'ראר אלון)פילוקטטס המקורי הוא גיבור לא הכי מוכר של המיתולוגיה היוונית. זהו אחד ממנהיגי מלחמת טרויה הידועה לשמצה, שבשלב מסוים במלחמה הוכש על ידי נחש ארסי, ובעקבות זה פיתח פצע מוגלתי בעל ריח רע ברגלו. כדי למנוע פגיעה במורל של החיילים, אודיסאוס החליט להגלות את פילוקטטס לאי הבודד למנוס. אלא שעשר שנים מאוחר יותר, כאשר מלחמת טרויה אינה מצליחה להגיע להכרעה, מגיע אודיסאוס יחד עם שלישו נאופטולמוס הצעיר, בנו של אכילס, כדי להכריח את פילוקטטס לשכוח מהבגידה ולחזור למלחמה. בניגוד לגרסה הקלאסית של סופוקלס, שמסתיימת בחזרתו של פילוקטטס לשדה הקרב, מולר נוקט בפרשנות צינית ואלימה של המיתוס. אודיסאוס הופך בגרסה שלו לפוליטיקאי חלקלק בחליפה, שמבקש לנצל את נאופטולמוס התמים, כדי להפעיל מניפולציה על הלוחם הפגוע. מולר כתב את "פילוקטטס" ב-1964, בתקופה שבה נודה על ידי המפלגה הקומוניסטית במזרח גרמניה ולא יכול היה להעלות את יצירותיו בתיאטרון. הזדהותו עם דמות הלוחם הישר והנבגד אל מול הממסד הציני והחלקלק גלויה לעין. מעניין גם לפגוש מחזה "נורמלי" באופן יחסי של מולר, שלמרות תובענותו הפיוטית המסוימת, הוא בסך הכל משוטט באזורים של "הכתוב היטב". לפי כל הסימנים, נראה שמבחינת המתרגם והבמאי אבישי מילשטיין "פילוקטטס" היא הצגה שנולדה מדם לבו. היה לו חשוב להעלות את המחזה, והוא אפילו מלווה את הצגותיו בהרצאה מקדימה, כדי להקל על ההתקבלות שלו על ידי הקהל. מילשטיין גם טוען שמדובר מבחינתו במחזה אקטואלי, שהאקטואליות שלו הלכה והתבררה לו ביתר שאת במהלך העבודה. למרות זאת, אני צריך להודות שמעבר לנקודות שוליות מסוימות, לא הצלחתי להבין את הרלוונטיות של החומר לחיינו או לכל הפחות לחייו של מילשטיין. בסופו של דבר, החולשה העיקרית של ההצגה הזאת בעיניי היא שאני לא לחלוטין מבין מדוע נעשתה, מעבר לרצון של מילשטיין להעלות מחזה חביב עליו ולקדם את תרבות התיאטרון הגרמנית האהובה עליו בישראל. התשוקה שמילשטיין משדר מחוץ להצגה אינה באה לידי ביטוי משכנע בהצגה עצמה, שנותרת עבודה יפה למדי, אבל בסופו של דבר גם קורקטית למדי, ואינה מצליחה לעורר להט ולסחוף באמת. עיצוב במה מרתק. "פילוקטטס" (צילום: ז'ראר אלון)אפשר להכליל ולומר, שהשלם ב"פילוקטטס" מרגיש קטן יותר מסך חלקיו היפים. אדם קלר הוא האחראי על עיצוב הבמה המרתק, אחד היפים שראיתי בחאן לאורך השנים, עם שילוב חכם מאוד בין הקלאסי - חלקי פסל יווני מנופץ שמשתלבים יפה עם האבן הירושלמית של החלל, למודרני - שמיוצג על ידי טלוויזיה מקרטעת ומצלמה שמשדרת במעגל סגור. הווידאו של נמרוד צין והתאורה של רוני כהן משלימים היטב את הסצנוגרפיה המרתקת. גם עבודת השחקנים מצליחה להרשים רוב הזמן, אם כי הפער בין החומר האלים והמחוספס לשחקני להקת החאן הוא ניכר ומשמעותי. ברור שניר רון בתפקיד אודיסאוס ואריאל וולף בתפקיד נאופולמוס, שרגילים למופעי הקסם המתוקים והרגישים של מיקי גורביץ', מתקשים למצוא את התדר הנכון להתמודדות עם החספוס של מולר, גם אם הם משתדלים מאוד ולפעמים אפילו מגיעים מאוד קרוב. טוב שמילשטיין השכיל לגייס להצגה הזאת את נמרוד ברגמן לתפקיד פילוקטטס. ברגמן הוא שחקן אדיר, שיודע לעבוד עם הפיזיות שלו, והאופן שבו הוא מגלם על הבמה את החייל הדואב והפגוע משלבת במיומנות יוצאת דופן בין האנושי לחייתי. אין שום דבר מתוק ו"תיאטרלי" בהופעה של ברגמן, והפצע הפעור שהוא מצליח ליצור באמצע ההצגה אחראי במידה רבה על הצלחתה. מהבחינה הזאת, יש משהו בפער בין סגנונות המשחק בין אנשי החאן "הוותיקים" לזה של ברגמן שמשרת היטב את הקונפליקט במחזה, ומאפשר ל"פילוקטטס" של מילשטיין להרשם כניצחון בנקודות.פילוקטטס - החאן, בימוי: אבישי מילשטיין 3.7