"סלאג": בין היזכרות קסומה למחזוריות מעיקה

יצירתו העצמאית הראשונה של אבשלום פולק העוסקת במושג הזמן ובטבעו החומרי והחושי, מכניסה את הצופה למצב תודעתי מעייף ומכשף, ומותירה בו כמיהה מתוקה אך מעציבה

עידית סוסליק, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
עידית סוסליק, עכבר העיר

להקת המחול ענבל פינטו ואבשלום פולק מציגה במסגרת פסטיבל "מחולוהט" שמתקיים בשבועות אלה בסוזן דלל את "סלאג", העבודה החדשה של הלהקה, שעלתה בבכורה בחודש מאי. היצירה, עליה חתום אבשלום פולק בלבד (כוריאוגרפיה, עיצוב חלל ופס קול), עוסקת במושג הזמן ובטבעו החומרי והחושי. הווה אומר - ממה הוא מורכב וכיצד הוא מרגיש. כבר בשמה טמון המפתח להבנת חוויית הזמן המוצגת בה: סלאג הינו שבלול או רכיכה, מה שמעורר אסוציאציות של תנועה מעגלית, התקדמות המשאירה עקבות או יציאה אל החוץ מבלי להתנתק מהפנים (כמו חילזון הנושא על גבו את קונכייתו), ואלו מובאות לצופה דרך אסופה של דימויים תנועתיים ובימתיים יפהפיים. כמו בכל מופעי הלהקה, תמונת הפתיחה מעוררת התפעמות: הרצפה מעוצבת כמעין חצי ירח בצבע לבן, וכל שטח הבמה עמוס בעשרות נורות שתלויות מהתקרה וגם עומדות על הקרקע כשדה של פרחי תאורה (עיצוב תאורה של יואן טיבולי). מבעד לאלומת אור חלשה ניתן לראות תנועה דינמית של הרקדנים, לבושים בבגדים מוקפדים בצבעי שחור ולבן, אשר מסתובבים בכל שטח הבמה, רצים בתפזורת ואפילו מתגלשים על פני הרצפה. לאט לאט הם הולכים מתקבצים כגוש צפוף וממשיכים לנוע בו יחד בקצב איטי, מדיטטיבי כמעט. » סלאג - לכל הפרטים» מחולוהט - לכל הפרטים» מדור במה - לכל הכתבות» העונה החמה: המדריך למופעי המחול של הקיץקצב איטי. "סלאג - Slug" (צילום: מיכל חלבין ועודד פלוטניצקי)כבר מההתחלה, אם כן, נוצר קצב מיוחד ולא שגרתי שמבסס תחושה של "בין לבין" - הרקדנים נעים בין עבר להווה, כלואים ב-"לופ" שביניהם. כל מרכיבי המופע מעצימים תחושה זו: התאורה יוצרת צבעוניות שהיא לפרקים אפלולית ולעיתים כמעט צהבהבה, ומזכירה תמונות ישנות ואפילו סרטים אילמים. במקביל היא מופעלת גם כאלמנט דרמטי: קטעי ריקוד נפסקים בפתאומיות על ידי הבזקים מסנוורים של אור שיוצרים שינוי קיצוני באווירה, ומחדירים לתמונה הבימתית קדרות. הפסקול משלים את האפקט הזה, כאשר שירי אהבה וגעגוע משנות ה-30 וה-40 נקטעים על ידי צלילים אלקטרוניים צורמים, שנשמעים לרגעים כמו מכשירי רדיו או טלוויזיה ישנים שהאנטנה שלהם יצאו מכוונון. שאריות של ואלס

התנודות הללו בין עבר להווה ניכרות בבירור גם ברמת הכוריאוגרפיה: השפה התנועתית מציגה איכויות עכשוויות מאד, כמו פירוק של הגוף כשלם ועבודה עם איבריו בכיוונים שונים ובזוויות שונות, ואלו מעבות את אותה תחושה מטרידה שמלווה את היצירה בשל הניגוד בין החזות האסתטית של הרקדנים לעיוות שפורץ מגופם. אך דווקא מתוך רצפים תנועתיים אלו, שמציגים לראווה את יכולות הביצוע הפנומנאליות והגמישות המפרקית יוצאת הדופן של הרקדנים המצוינים, מבליחים מדי פעם צעדי ריקוד שנראים כמו שאריות של ואלס, ואלו נחווים כחלקיקים של זיכרונות הגוף, שלמרות שנטמעו בו (כנראה) מזמן, רשומים לעד בתוך שריריו. בין עבר להווה. "סלאג - Slug" (צילום: מיכל חלבין ועודד פלוטניצקי)בין קטעי הריקוד שזורים גם רגעים שבהם אחד הרקדנים עומד ליד מיקרופון שניצב באמצע הבמה ומדקלם שירים וטקסטים ישנים, כמו "בלדה על נקודה" של אנדרי ווזנסנסקי, "שושנה רוסית" של סוני מילר ו"הקומדיה האלוהית" של דנטה (ראוי לציין במיוחד בהקשר זה את צבי פישזון, הפרפורמר האייקוני של הלהקה, שמציג מנעד הבעתי שנע בין עוצמתי למכמיר לב, וגם יכולות תנועתיות שהן בו-זמנית מוזרות ומקסימות). הטקסטים, שנאמרים בלחש ולפעמים בקול, יוצרים הדהוד לריקודים ומוסיפים שכבות נוספות של זיכרון (או שמא חלום?) אל מערבולת הזמן הבימתית. את האפקט הזה מקשט דימוי כוריאוגרפי פיוטי שחוזר לכל אורך היצירה, ונדמה כמימוש בימתי לאיכויות הפיזיות של הסלאג: שרשרת אנושית של רקדנים שמחזיקים זה בזה ביד או ברגל, וכך הופכים לשלוחותיו העומדות או שוכבות של רקדן אחד, בדומה מאד לחילזון שגורר אחריו את רגלו הארוכה או משאיר את עקבות הריר במקומות שבהם עבר. פירוק של הגוף. "סלאג - Slug" (צילום: מיכל חלבין ועודד פלוטניצקי)יצירתו העצמאית הראשונה של אבשלום פולק מצליחה לשמר את האסתטיקה הבימתית המופלאה והתנועתיות התיאטרלית הלא פחות מקסומה, שכבר הפכו לסימני ההיכר של הלהקה, ויחד עם זאת היא אינה דומה לאף אחת מעבודותיה הקודמות. למרות שהזמן המעגלי ב-"סלאג" יוצר לפרקים תחושה של חזרתיות, נדמה שהחוויה המתעתעת הזאת של מציאות, הזיה, זיכרון וחלום שזולגים זה לזה, היא בדיוק זו שביקש פולק ליצור. דרכם הוא מכניס את הצופה למצב תודעתי שהוא בו זמנית מעייף ומכשף, ובעיקר - מותיר אותו עם עצבות מרירה-מתוקה. סלאג - סוזן דלל 15.7