"הר לא זז": דרוש חזון אמנותי

להפקה המחודשת של בית ליסין למחזה של גלעד עברון יש את כל המרכיבים להצלחה, אבל היא מתקשה לשכנע את הצופים שיש בה עומק ממשי. ביקורת

מרט פרחומובסקי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
הר לא זז
צילום: רדי רובינשטיין
מרט פרחומובסקי, עכבר העיר

"הר לא זז" של בית ליסין היא מסוג ההצגות שלא נעים לבוא אליהן בטענות. אי אפשר לחשוד בתיאטרון שמעלה את ההצגה שהוא קורץ כאן לקהל או הולך על בטוח. בסך הכל מדובר במחזה ישראלי טוב שכבר הוכיח את עצמו בעבר, ומופקד בידיו של עירד רובינשטיין - במאי צעיר ומוכשר, שעבודותיו זכו בשנתיים האחרונות לאהדה יוצאת דופן. אם מתעקשים לחפש את המקום שבו התיאטרון מזער נזקים, אולי אפשר לחשוד בצוות השחקנים שיש בו פחות כוכבים נוצצים מהרגיל בבית ליסין, ורובו מורכב משחקנים צעירים. ועדיין, זוהי הפקה שיש בה לכאורה את כל המרכיבים הנכונים. מה שחסר הוא חזון אמנותי משכנע שדביק אותם יחד.המחזה של גלעד עברון נכתב במקור לפני 20 שנה והועלה לראשונה בהבימה בבימויו של חנן שניר. בניגוד ל"יהוא", מחזהו המוקדם יותר, שעסק בנושא דומה של שלטון ונשלטות דרך חומרים תנ"כיים, ב"הר לא זז" הרחיק עברון ליפן הפיאודלית של ימי הביניים. בהשראת "קאגמושה", סרטו הנודע של אקירה קורוסאווה, מספר עברון סיפור על גנב על דמיון מופלא למנהיג השבט, שמגויס אחרי מותו של השליט בקרב על-ידי מקורביו, כדי להתחזות לו. אט אט, מתחיל הגנב להצטיין בתפקיד שהוטל עליו, ואף מתעלה על המקור. השאלה שנשאלת היא מה יקרה כאשר יצטרך לסיים את תפקידו.

» הר לא זז - לכל הפרטים
»
"צימאון": גישה אחרת לפלמנקו
» עכבר במה - לכל הכתבות
» "הזאבים": הרוויזיוניסטים עושים את העבודה
» הצצה ראשונה ל"עלובי החיים"

כתיבתו של עברון היא אינטליגנטית ומשוכללת יותר מהממוצע במחזאות הישראלית, אפילו שכלתנית במידה, ונושאיו רחוקים לרוב מהמציאות הישראלית. לכן לא פלא שאימוצו על ידי התיאטרון הישראלי התאפיין לאורך השנים בחשדנות מסוימת. לאור זאת, משמח מאוד שבזמן האחרון מחזותיו "יהוא" ו"הר לא זז" חזרו סוף סוף לבמה בהבימה ובבית ליסין והוכתרו כקלאסיקה ישראלית. מה שכן, מחזה כמו "הר לא זז", שאין לו רלוונטיות גלויה לעין למציאות חיינו כאן ועכשיו, והוא עוסק בשאלות אוניברסליות על זהות ועל מנהיגות בתוך סביבה "אקזוטית", טומן בחובו סכנה ממשית לבמאי. אם אין לו משהו ממשי לומר באמצעות החומר הזה, משהו שבאמת בוער בנפשו, הוא עשוי להפוך בקלות יתרה לאגדת ילדים יפה. וכאן בדיוק, לטעמי, עירד רובינשטיין נפל. השליטה שלו בבמה והאנרגיה שבה הוא מצליח להטעין את השחקנים ניכרות כאן, כמו גם בעבודותיו הקודמות. יש כאן גם רגעים בימתיים יפים, גם אם מעטים יחסית. היחיד שהשאיר רושם מתמשך קשור לשימוש היצירתי בנהר עשוי מבד, שמוביל חדשות מטרידות מהקרב. מצד שני, קשה להתעלם מהרישול בעיצוב התנועה והמיזאנסצנה, במיוחד בחלק הראשון, ששובר שוב ושוב את הסגנון "היפני" בתזזיתיות "ישראלית" נטולת שליטה. גם המשחק נוטה לקולניות ורדיפה אחרי האפקט המידי, על חשבון עיצוב מחושב.

עדיין, יורם טולדנו מצליח לעשות עבודה משכנעת בתפקיד הראשי, בעיקר בזכות האנושיות מעוררת ההזדהות שהוא מעניק לדמות. גם על נמרוד ברגמן, בתפקיד אחיו של המנהיג המנוח, תמיד אפשר לסמוך בנושא האנושיות והאמינות, אף כי התפקיד הנוכחי שלו הוא לא הכי מאתגר. בכל זאת, אפשר היה לסלוח למגרעות של ההצגה, אילו הייתה מצליחה לשכנע בתשוקה שיש מאחוריה, בחזון, באמירה. כמו שזה נראה, אין כאן הרבה מעבר לרצון "להרים הפקה".

חזרה לעירד רובינשטיין. רובינשטיין, שחקן שהפך לבמאי, זינק אל התיאטרון הרפרטוארי בעקבות "המחברת הגדולה", הפקה מרשימה שיצר לפני שנתיים בסטודיו יורם לוינשטיין. מאז הוא הספיק כבר לביים שש הצגות במרבית התיאטראות בארץ – "רומיאו ויוליה" ו"גרין מייל" בתיאטרון באר שבע, "מר ורטיגו" בגשר, "קוריולנוס" בהבימה, "הדוכסית ממאלפי" ביורם לוינשטיין וכעת גם "הר לא זז" בבית ליסין. אין ספק שקצב העבודה המטורף ניכר באיכות התוצאות. אמנם גם ב"מחברת הגדולה" הורגש כי רובינשטיין הוא במאי של בטן יותר מאשר של ראש, אבל מה שבא שם מהבטן היה חזק ומיוחד. מעל לכל, הורגש שהיה שם תהליך אמיתי שהגיע למיצוי. מאז מרגישים את זה פחות ופחות בעבודות שלו. במקום לטפח כישרון בסביבה מוגנת, מערכת התיאטרון הקשה שלנו הופכת את רובינשטיין לעוד קבלן ביצוע בשורותיה. זה לא נכון, זה שוחק בטירוף, ובסופו של דבר זה עושה עוול לו ולקהל. חבל.

הר לא זז - בית ציוני אמריקה, בימוי: עירד רובינשטיין 27.7