"פסטיבל צוללן": יחסי הגומלין בין המסורת לקדמה

בין שיתוף פעולה של מור שני ולהקת ענבל ליצירה של אורי טורקניץ והרקדן ג'ראלדו סי , סוף השבוע הראשון של פסטיבל צוללן חוצה תרבויות ולאומים

עידית סוסליק, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
עידית סוסליק, עכבר העיר

ארכיון נע של זיכרונות. "I Love My Dancer" (צילום: אשרת הולנד)סוף השבוע הראשון של פסטיבל צוללן למחול עכשווי, שעוסק השנה באופן בו הקשרים תרבותיים מתווכים מחדש ב-"שוק החליפין" של חיינו במילניום הנוכחי (מתוך התכנייה), כלל שתי עבודות בבכורה שהציגו את יחסי הגומלין בין מסורת לקדמה, אז ועכשיו. "ריקוד פשוט" של מור שני יוצר חיבור מרתק בין להקת ענבל, שמזוהה בסצנת המחול הישראלי כמייצגת מובהקת של מסורת ומורשת, לגישה העכשווית לגוף ולכוריאוגרפיה שהביא עימו שני מהולנד, שם הוא חי ויוצר. במובנים רבים, נפתחת העבודה בנקודת אפס - במה לבנה וריקה, מוארת בצורה חזקה, שלתוכה נכנסים בהדרגה רקדנים בלבוש יומיומי. לאחר שהם נועלים נעלי התעמלות ומתבוננים זה בזה ארוכות, הם מתחילים "לחולל" את מה שנראה כמו ריקוד העם של העת העכשווית, שהיא בין-תרבותית וחוצה גבולות לאומיים.

כך נוצרת כוריאוגרפיה מתמשכת שבה שזורים יחד רסיסי תנועה ממקורות שונים ומגוונים: הורה, ריקוד אירי, ריקודי אופי, ריקודי נשף, טנגו, ריקודים חצרוניים ואפילו אלמנטים שאפשר לשייכם לסגנון ההיפ-הופ, שמרמזים על כך ששני מרחיב את מושג הפולקלור הרבה מעבר למה שמקובל. למרות שאין לריקוד עוגן תרבותי אחד, איכויות הביצוע שלו - התיאום הקצבי המושלם והאחידות הצורנית בין הרקדנים - כן מגשימות את תפקידו כריקוד עם: הוא יוצר קבוצה של אנשים ש-"מדברים בתנועה" את אותה שפה. » פסטיבל צוללן 2016 - לכל הפרטים» מדור במה של עכבר העיר» לוח הופעות מחול כוריאוגרפיה מתמשכת. "ריקוד פשוט" (צילום: תומר זמורה)

איטיות סיזיפית חלקה השני של העבודה עומד בניגוד מוחלט לסדר המיליטנטי ולקצביות הנוקשה, שהגדירו את תנועת הקבוצה עד לאותו רגע. ה-"ביחד" החזותי מתפרק לגופי יחידים שנעים באיטיות סיזיפית כשרשרת אנושית, שלא ברור אם הם כלואים בה או נאחזים בה בכוח (וכאן גם מבליח השיר "אל נא תלך" של שלמה גרוניך ומתי כספי - הרגע היחיד בו נשמעת מוזיקה כלשהי בעבודה). נראה כי כאן, שני בוחר לחזור אל מה שקדם אפילו למסורת, שהיא האנושיות עצמה - מגע, גוף, דחפים ותשוקות.

מופע הפרפורמנס ""I Love My Dancers שיצר אורי טורקניץ (יוצר ישראלי שעובד בגרמניה) בשיתוף עם ג'ראלדו סי, רקדן עבר בלהקתה של פינה באוש, עוסק גם כן בהיסטוריה ובאופן בו היא נוכחת בהווה. על הבמה מסודרים מספר שולחנות וכסאות (שמיד מעוררים אסוציאציה ל-"קפה מילר", יצירתה האייקונית של באוש מ-1978), ובמשך כשעה שני הפרפורמרים מתמקמים בכל פעם בשולחן אחר ומשוחחים על אחת מנקודות המפנה המכוננות בתולדות המחול (ובמידה רבה גם התיאטרון) - היווצרותו של תיאטרון-המחול בגרמניה של שנות ה-70. בשיחה שזורים ציטוטים שמקריאים השניים מראיונות שערך טורקניץ עם ארבע דמויות מפתח במחול, הן בזכות עצמם והן בהקשר לבאוש (סוזאנה לינקה, ויליאם פורסיית', ריימונד הוג ודומיניק מרסי), וגם חוויות אישיות שמשתף ג'ראלדו סי מהעבודה עם מי שנחשבת לאחת היוצרות החשובות בכל הזמנים.

זהו מופע למיטיבי לכת, שכן במובנים רבים דרוש ידע מוקדם בהיסטוריה של המחול כדי להעריך באמת את האוצר הבלום שנחשף בו על עולמה של באוש - אישיותה המורכבת, תהליכי עבודתה עם הרקדנים ועוד. יחד עם זאת, וגם בלי היכרות כזאת, קשה להישאר אדישים לרגעי הקסם בהם בוחר ג'ראלדו סי להדגים תרגיל טכניקה, מחווה גופנית או קטע מריקוד כלשהו, עליהם סיפר קודם. רגע אחד כזה קורה כאשר הוא מספר על האופן שבו באוש היתה משתמשת בתנועות יומיומיות קטנות (גירוד באוזן, הסטת שיער מהפנים וכדומה) כחומרים תנועתיים. עד מהרה מתפתח מול הקהל ריקוד שלם של כפות ידיים, מרהיב ביופיו, אותו מבצעים יחד סי וטורקניץ בלי לזוז בכלל מן הכסא.קשה להישאר אדישים. "I Love My Dancer" (צילום: אורי טורקניץ)

למרות השוני המובהק בין "ריקוד פשוט" ל-""I Love My Dancers, טיפולן של שתי העבודות בגוף ובתנועה מותיר את הצופה עם מחשבות רבות על מקומה של מורשת העבר בעשייה העכשווית. יצירתו של מור שני מדגימה עד כמה תהליכי היווצרות המסורת השתנו בזמננו, שכן עמים/לאומים אינם יוצרים כיום ביטויי תרבות כשם שביטויי התרבות הם אלה שיוצרים קהילות, ומופע הפרפורמנס של אורי טורקניץ מראה כי גם בתוך הנוכחות הטוטאלית ב-"עכשיו", גופו של הרקדן נותר תמיד גם כמעין ארכיון נע של זיכרונות קדומים, שהינם סך כל הרגשות, החוויות, התנועות והמפגשים שאסף לאורך חייו. "ריקוד פשוט" - מור שני עם להקת ענבל - 7 בספטמבר; "I Love My Dancer" - אורי טורקניץ עם רקדן-עבר בלהקה של פינה באוש - 9 לספטמבר