"גלוקאל באך": מחול למיטבי לכת

איך רוקדים מוזיקה מתמטית? ואיך זה קשור לעבודתה של לוסינדה צ'יילדס מ-1979? עבודתם של אבי קייזר וסרג'יו אנטונינו מנסה ליצור רצף כוריאוגרפי שלם, ולהתמודד עם שאלות של זמן

עידית סוסליק, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
עידית סוסליק, עכבר העיר

במסגרת פסטיבל תל אביב דאנס הציגו צמד היוצרים אבי קייזר וסרג'יו אנטונינו את "גלוקאל באך", לאחר בכורה שהתקיימה בעיר דויסברג שבגרמניה בסוף חודש אוגוסט. בכל עבודותיהם עוסקים קייזר ואנטונינו ב-"משמעות המקום כאתר הפיזי המכונן את שפת המחול" (מתוך התכנייה), ונראה כי גם "גולקאל באך" הוא ניסיון לבחון את האופן שבו המצב (התרבותי) הייחודי של "בין לבין" מקבל ביטוי דרך הגוף הרוקד.

המילה "גלוקאליזציה" החלה להופיע בשיח הסוציולוגי בראשית שנות ה-90 כתגובה לתופעת הגלובאליזציה, אך בניגוד לתפיסת הגלובאלי והלוקאלי כשני קטבים מנוגדים, מונח זה דווקא מבטא את יחסי הגומלין והאינטראקציה הדינאמית ביניהם. בהתאמה, קייזר ואנטונינו "מטיילים" ביצירתם בין קצוות גופניים, תנועתיים ומרחביים ומנסים ליצוק מתוכם רצף כוריאוגרפי שלם: המוזיקה התבניתית של באך מבליחה בין קטעים מוזיקליים מופשטים יותר שבהם אין עוגן מקצבי. באופן דומה, רגעים שמציגים את התנועה האישית של כל אחד מהרקדנים, ובכך מבססים את תפיסתם כארבע ישויות נפרדות שנעות באותו חלל, מתרחשים לצד רגעים בהם התנועה הקבוצתית היא כמעט סימביוטית והופכת את הפרטים למה שנראה כמו גוף מרובה רגליים וידיים. » פסטיבל תל אביב דאנס 2016 - לכל הפרטים» עכבר במה - לכל הכתבות» עכבר במה - לכל הביקורותרצף כוריאוגרפי שלם. "גלוקאל באך" (צילום: איתן ויטקין)יתרה מזאת, ולצד החיבור של ניגודים משלימים כאלו, לאורך המופע עולה תחושה חזקה שהיצירה גם נעה באופן תדיר בין עבר להווה. השפה התנועתית היא עכשווית ואינטנסיבית מאד במובן זה שהיא מדגישה את נוכחות הגוף והפיזיות שלו, ואפילו בודקת את גבולותיו. מנגד, מוצגות גם איכויות תנועתיות אחרות, של גוף מאופק וכמעט סטואי, שמעוררים אסוציאציות לתקופות אחרות, כמו ברגע מרתק שבו ארבעת הרקדנים מחזיקים ידיים והולכים במעגל באיטיות רבה, בדומה לריקודי חצרוניים.

כאמור, המוזיקה של באך ממלאת תפקיד מרכזי ביצירה, אך כבר מההתחלה ברור כי קייזר ואנטונינו לא ניסו ליצור תנועה שמתאימה לה כשם שהשתמשו במאפייניה, לרבות המבנה המתמטי שלה, כעיקרון מארגן. טיפול כזה ביחסים בין תנועה למוזיקה הופך את העבודה למעין אטיוד כוריאוגרפי שבמסגרתו נבדקים בצורה שיטתית מצבים שונים של גוף בחלל - קרבה מול ריחוק, זרימה מול התנגדות, תנועה מול נייחות. המהלך שנוצר מזכיר במובנים רבים שינויים בסיסמוגרף, שכן השהייה והבדיקה של מצב אחד נקטעות בחדות על-ידי מצב מנוגד: לדוגמא, מתוך רצף של תנועה חופשית על פני כל שטח מתגבשת תנועה פתאום במבנה מסודר, כמו טור.

קשה שלא לחשוב בהקשר זה על אחד משיתופי הפעולה החשובים בתולדות המחול, שגם כן הציג בדיקה מחודשת של קשרים בין תנועה למוזיקה. ב-1979 יצרה הכוריאוגרפית לוסינדה צ'יילדס את עבודתה "Dance" בהשראת הנוסחאות המתמטיות המורכבות שעל בסיסן הלחין פיליפ גלאס את המוסיקה. את הריקוד ליוו הקרנות של האמן החזותי סול לוויט אשר יצרו עיבוי והכפלה של התנועה באזורים שונים בבמה וגם בקצבים שונים ממה שנרקד בפועל. כמו יצירתה האייקונית של צ'יילדס, גם אצל קייזר ואנטונינו חוויית הצפייה כרוכה ב-"פיצוח" הצופן הכוריאוגרפי וזיהוי עקרונות מארגנים כמו חזרתיות, התפתחות, הצטברות וכדומה.

למעשה, נראה כי קייזר ואנטונינו בחרו מראש להציב את הצופה כחלק בלתי נפרד מהמחקר שלהם, במובן זה שהם קוראים תגר כנגד הדרכים המסורתיות להפרדת הבמה מהקהל. כך, למשל, כניסת הקהל לאולם מתקיימת כאשר ארבעת הרקדנים מבצעים תרגילי חימום בשטח שנמצא מתחת לבמה וקרוב לכיסאות. יתרה מזאת, לאורך כל המופע לא כבה אור האולם, וגם זוהי בחירה מעניינת שנראה כי ניזונה מהדינאמיקה של המופע, אשר כולל רגעים בהם רקדן או שניים (ולפעמים גם שלושה) מתיישבים בשולי הבמה, לצג הקירות, או באזורי הסף שבין הבמה לקהל (כמו המדרגות), וצופים במתרחש. בתנאים אלה הופך הקהל, כמו הפרפורמרים עצמם, למתבונן פעיל בתוך העבודה, ובמובנים רבים מהווה חלק מההתרחשות הכוריאוגרפית ומהמרחב המשותף. עבודה אנליטית. "גלוקאל באך" (צילום: איתן ויטקין)"גלוקאל באך" היא עבודת מחול למיטבי לכת; היא תובעת מהקהל ריכוז בהתרחשות בימתית שאינה מכוונת לענג, לבדר או להציג צורות יפות (וזה כלל אינו עומד בסתירה לכך שהרקדנים המצוינים מבצעים אותה בצורה מעוררת הערכה). זוהי עבודה אנליטית מאד אשר צוללת בטוטאליות מוחלטת לתוך בדיקת טריטוריות של זמן, גוף ומרחב כדי להציע חוויה אינטנסיבית ודחוסה המשקפת את התנועה הדינאמית בין ה-"אני" ל-"עולם" ובחזרה. גלוקאל באך - סוזן דלל, כוריאוגרפיה: אבי קייזר סרגיו אנטונינו 15.9