טל לוין, עכבר העיר

התנועות שחותמות את "שלוש", יצירתו של אוהד נהרין ללהקת בת שבע, הן של קבלת פנים. הרקדנים פוסעים קדימה, פושטים את ידיהם לצדדים כמברכים את הקהל, וברקע מתנגן שיר שיש לו מילה אחת - "Welcome". תנועת הברכה מתכנסת בכוריאוגרפיה המקורית לתנועה מהירה, שמזכירה קצת קפיצת ראש - הידיים צוללות קדימה, הרקדנים קופצים קדימה ואז ממשיכים ללכת במהירות קדימה. התנועה על הבמה סוחפת, אורגנית וזורמת, והתחושה היא שכעת, לאחר שרקדו מולנו במשך שעה שלמה, מזמינים הרקדנים (ונהרין באמצעותם) את הקהל לרקוד גם ולצלול איתם הלכה למעשה לתוך העולם שציירו מולם במהלך המופע. אלא שאמש (רביעי, ה-28.9), בהעלאה המחודשת של היצירה מ-2005, שינה נהרין את התנועה האחרונה. במקום כינוס שתי הידיים קדימה, לג'סטה שמזכירה צלילה/קפיצה למים, הרקדנים הסתירו את פניהם עם ידיהם כמו ילד שמתגונן מפני מישהו שעומד להרביץ לו. » שלוש - לוח מופעים» עכבר במה - לכל הביקורותעבור מי שצופים ב"שלוש" בפעם הראשונה לא בטוח שהשינוי הקטן היה מורגש. אבל השינוי בין הצלילה קדימה לבין התגוננות לאחור הוא דרמטי, ומשקף ספק-פחד-ספק-עצבות שמבקש, כך נדמה לי, להביע הכוריאוגרף נוכח המצב אליו נקלענו. זהו מצב שבו הניסיון לקבל את פניו של האחר-העומד-מולי מתחלף בצורך שלי להתגונן מבפניו. ההזמנה להצטרף לעולם שעל הבמה לוקח בחשבון שהקהל לא באמת מתעניין בו, ואם מתעניין אז מראש כבר ינסה לכופף אותו כך שיתאים לפרספקטיבה הנוחה לו. אם נזכרים ב"עבודה אחרונה", היצירה המטלטלת של נהרין מ-2015, מבינים כי עבורו האלימות, הבורות והבהמיות שבה מתנהלים חיינו בשנים האחרונות, משמעותן כאב בלתי נסבל ממש.כאב בלתי נסבל. "שלוש" (צילום: גדי דגון)"שלוש", כשמה כן היא, מורכבת משלושה חלקים: "בלוס", מבוצעת על ידי 10 רקדנים, לווריאציות גולדברג של באך. נהרין בחר בביצוע של הפסנתרן גלן גולד, שנהג פעמים רבות להמהם לעצמו תוך כדי נגינה. באופן "לא מקובל" להקלטות של יצירות קלאסיות נשמע הפסנתר ומעליו מעין רחש בלתי פוסק מקולו של גולד. מערכת היחסים בין היצירה העדינה של באך, לבין הקול המחוספס והחרקני של גולד, מקבלת ביטוי גם על הבמה. מצד אחד הכוריאוגרפיה כאן עדינה, נקייה ומתוחה מאוד, מצד שני התנועות עצמן הן ברובן כמעט יומיומיות, לא-קלאסיות ובוודאי לא פומפוזיות. הרקדנים נדמים בעצמם לקלידי פסנתר, שהכוריאוגרף מנגן עליהם, והם משמיעים צלילים שונים בעוצמתם ובאופיים. קטסטרופה מתקרבת. "שלוש" (צילום: גדי דגון)

החלק השני, "הומוס", הוא אוניסונו של 18 דקות לכל רקדניות הלהקה. הן מבצעות בכל פעם תנועה אחת יחד במקום אחר ברחבי הבמה. לרגעים מזכירה תנועתן חרקים שזוחלים, לעיתים זוחלים שחורקים, לעיתים הקטע הוא כמו שיעור אנטומיה בתנועה, חושף את השלד ואת אופן פעולתו, כאילו לראשונה מול עינינו. גם כשהתנועה מחייבת מאמץ היא מבוצעת בשקט. הבגדים פשוטים, כמעט פשוטים מדי - גופיות ומכנסיים צבעוניים. בתנועה האחידה, המינימליסטית, אפשר לראות את "שלוש" כיצירת אמנות מודרנית, כמו אלה של מונדריאן או קנדינסקי. יחד עם זאת, ואולי דווקא בגלל אותו מנימיליזם, העבודה כמעט מתפקעת מרוב סימבוליות. רמה טכנית מעוררת קנאה. "שלוש" (צילום: גדי דגון)החלק האחרון, "סקוס", הוא גם הארוך ביותר (35 דקות) ביצירה. לעומת "הומוס" השקט, "סקוס" מתחיל במוזיקה רועשת, צורמת ובאור חזק וכמעט מסנוור. ולא בכדי, שכן זהו חלק סוער ומהיר יותר, ובו הרקדנים יוצאים ונכנסים לבמה ללא הרף, מתקבצים לדואטים וטריו, נפרדים לסולואים מקוטעים, מתאספים לריקוד משותף ומתנתקים זה מזה. בשיאו של החלק הזה ישנו קטע מפורסם שגם הועתק לעבודות אחרות של נהרין: הרקדנים מחולקים ל-3 טורים, כשבכל פעם יוצא הרקדן בראש הטור מעט קדימה, מבצע תנועה אחת ורץ לסוף הטור. התנועות יכולות להיות סתמיות לכאורה, ולהתפתח לקטעי-סולו קטנים וסוחפים. המוזיקה הולכת ומתגברת, הן מבחינת הטמפו והן מבחינת הווליום. זהו קרשנדו שיוצר תחושה של קטסטרופה מתקרבת, בדיוק משום שאי אפשר לתת פשר לתנועה החוזרת הזאת. כל פעם שנדמה לנו שאנחנו יודעים מה תהיה התנועה הבאה היא משתנה.

שיעור אנטומיה בתנועה. "שלוש" (צילום: גדי דגון)הרקדנים של בת שבע הם תמיד נפלאים ומצוינים. יותר מכל הם הפגינו במופע הנוכחי את יכולותיהם הטכניות הגבוהות, עם קווים נקיים, שליטה מעוררת קנאה בגוף ותנועה מדויקת בחלל. יחד עם זאת, נראה שבמצבה הנוכחי של בת שבע, חסרים לה יותר מתמיד "סטארים" שיובילו אותה קדימה. אפשר לציין (כמו תמיד) את רייצ'ל אוסבורן ועדי זלטין הוותיקות, שכל הבלחה שלהן על הבמה היא מהנה, ואת ניצן רסלר ויעל בן עזר, שמייצגות במידה מסוימת את השכבה הצעירה והמבטיחה של הלהקה. אך כאמור, ייתכן שעידן הכוכבים הגדולים של בת שבע, דוגמת שרון אייל, עדי סלנט או אייר אלעזרא (שעזבה לא מזמן את שורות הלהקה) תם לעת עתה. שלוש - סוזן דלל, כוריאוגרפיה: אוהד נהרין 28.9