בלט מוריס בז'אר: קלאסיקה של מחול מודרני

בערב ארוך וגדוש יצירות הציגה הלהקה של מוריס בז'אר את יצירותיו האייקוניות, בביצוע טכני מדויק ועם פנים קדימה

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

חוק ההתיישנות לא חל. "בלט ב'זאר - בולרו" (צילום: Valerie Lacaze)בסרט "מיסטר גאגא" של תומר היימן, שמתבונן ובוחן את חייו ויצירתו של אוהד נהרין, מספר הכוריאוגרף על המפגש שלו עם מוריס בז'אר בניו יורק. נהרין, אז רקדן בראשית דרכו, ניסה להתקבל ללהקה של בז'אר אך נכשל באודישן. ואז, לפי הסיפור, הלך ברחוב ופגש את בז'אר מלווה בלהקת רקדנים. מראהו המצודד של נהרין קסם לכוריאוגרף המפורסם, והוא הזמין אותו לעשות אודישן פרטי. משם הדרך ללהקה של בז'אר הייתה קצרה. אלא שלנהרין לא היה נוח עם הסגנון המוקפד, האולטרה-הטכני ועם הדרישה לאחידות בביצוע, והוא עזב את הלהקה של בז'אר כעבור זמן קצר. ההמשך ידוע: בז'אר המשיך עם יצירותיו המהודקות, ונהרין המשיך הלאה ופיתח לימים את הגאגא, שפת תנועה שמעודדת פרשנות עצמאית של החומר התנועתי שהכוריאוגרף מביא איתו לסטודיו. » בלט בז'אר - בולרו - לוח מופעים» בלט בז'אר - בלט לחיים - לוח מופעים» עכבר במה - לכל הכתבות» מדריך היוםנזכרתי בסצנה הזאת אמש (4 באוקטובר) כשצפיתי ב"בולרו" של להקת בלט מוריס בז'אר (לוזאן), אולי העבודה המפורסמת ביותר של הכוריאוגרף, שנוצרה ב-1961. תמונת הפתיחה שלה כוללת במה עגולה גבוהה, עליה רוקדת סולנית (או סולן – אלה מתחלפים מדי ערב בהתאם לליהוק), ומסביב ישובים 34 רקדנים על כיסאות. אופן הישיבה שלהם והצבת הכיסאות, כמו גם התופים ההולכים ומתגברים של הבולרו של ראוול, הזכירו לי את "אחד מי יודע" של נהרין, שנוצר שלושה עשורים אחרי העבודה של בז'אר. בשתי היצירות החזרות הרבות מתכתבות עם המוזיקה הסוחפת, וכך כמו שאצל בז'אר נוספים כל פעם עוד ועוד רקדנים לזירה, כך אצל נהרין נוספות עוד ועוד תנועות. אולי בעצם, חרף הצורך של נהרין לחפש מרחב יצירתי אחר מזה של בז'אר, יש לשניים כמה דברים משותפים. בראשם, היכולת ליצור עבודות אייקוניות, כאלה שיכולות לעמוד בפני עצמן, גם אם במקור הן חלק מיצירה שלמה (דוגמה נוספת היא "רבליישנס" של אלווין איילי), ושאנשים הולכים שנה אחרי שנה כדי לראות אותן, כל פעם בביצוע אחר. אלה עבודות שאפשר להגדיר כ"קלאסיקה של מחול מודרני", משום שהן מתעלות מעבר לזמן ולמקום, ולא חל עליהן חוק התיישנות אמנותית (אגב, לנהרין דואט מופלא שיצר עבור הרקדניות אייר אלעזרא ובובי סמית' ל"בולרו" של ראוול). הביצוע הנוכחי העמיד את הסולנית אליזבת' רוס במרכז הזירה. זהו תפקיד תובעני ביותר משום שהוא דורש תנועה בלתי פוסקת מראשית המוזיקה ועד לסיום (כ-17 דקות), שמירה בלתי מתפשרת על קצב ושילוב (שמאוד מאפיין את בז'אר) בין סיבובים מהירים וקפיצות, לעצירות ותנועות קטנות, שמחייבות שמירה על יציבות דווקא כשהרקדנית מתנשפת ומתאמצת. רוס סיפקה את הסחורה: מצד אחד עמדה בצורה מושלמת במשימה הטכנית הקשה, ומצד שני הטעינה את התפקיד בדרמה ובאישיות המיוחדת שלה. לא לשווא שאג הקהל בראבו בסיום. מעבר לזמן ולמקום. "בלט ב'זאר - בולרו" (צילום: Lauren Pasche)הערב נפתח עם "פיאף" של בז'אר, יצירה לגברים בלבד, בהשראת ובליווי שיריה של אדית פיאף. בז'אר שיחק עם המגדר על הבמה – כך שהגברים היו בה בעת הד לכל המאהבים שהפילה פיאף ברשתה אך גם שיקוף וביטוי של פיאף עצמה. פעם אחת היא ליידי קלילה וחתולית, פעם ליצנית חצר פרועה ופעם מכשפה צעקנית ומלאת כעס. תמונותיה נתלו באחורי הבמה, כמו של מנהיג דגול שהכל סוגדים לו, וגם ההשתחוויה בסיום החלה כשהרקדנים קדים לפורטרייט של הזמרת. כל סולן, שמגלם פיאף אחרת, מתאפיין בשפה תנועתית מעט שונה. מה שכן משותף לכולם הוא ההבנה כי כל אמנות, שירה כמו מחול, מתחילות ונגמרות בארוס, ושיצירה היא תמיד משהו שדורש ליבידו. יכולת טכנית ואישיות מיוחדת. אליזבת רוס (צילום: Marc Ducrest)הרושם הזה התחזק ביצירה השנייה, "בהקטי III", אותה הרכיב בז'אר למוזיקה הודית מסורתית. על הבמה שני סולנים, גבר ואישה, שמגלמים בכל פעם אלוהות אחרת הקשורה באהבה. הכוריאוגרפיה אירוטית מאוד, ויחד עם זאת, הדרישות הטכניות מהרקדנים כבר "מצננות" מעט את הלהט. בז'אר יצר לא מעט עבודות בהשראת תרבויות המזרח הקרוב והרחוק, ונדמה שגם ב"בהקטי III" הוא משקף את אותה היקסמות מהאוריינט. אך ההיקסמות הזאת כבר כוללת מבט מערבי יחסית, ומכפיפה במידה רבה את התרבות ההודית לכללים ולמבנה הנוקשה של הבלט הקלאסי המערבי. נדמה שלו הייתה נוצרת היום לא הייתה עוברת את סף הפוליטיקלי קורקט (בז'אר יצר אותה ב-1968). הסולנית, קתרינה שלקינה המצוינת, ביצעה על פוינט שורה ארוכה של צעדים קטנים ומהירים, מבלי לפספס אפילו חצי נחיתה או סיבוב. היכולות הללו, והביצוע הנקי של שאר הרקדנים, הם ששמרו על הדרמה הבימתית. היצירה מתחילה בארוס. "בולרו" (צילום: יח"צ)ה"בולרו" של בז'אר חתמה את ערב העבודות הארוך (אולי מעט ארוך מדי) של הלהקה, שמייסדה הלך לעולמו ב-2007, והיא פועלת כרגע תחת ניהולו האמנותי של ז'יל רומן. הכוריאוגרף היה תלמידו של בז'אר, ובשנים האחרונות אף יוצר בעצמו ללהקה. אחת מעבודותיו, "Anima Blues", גם היא הוצגה בערב, וניכר כי רומן פועל בטווח הבטוח שבין הומאז' בלתי נגמר לבז'אר מצד אחד, וחיפוש אחר קול עצמאי וחדש מצד שני. יחד עם זאת, הצבת היצירה שלו בין שלוש יצירות של בז'אר עשתה לו מעט עוול. זוהי עבודה מורכבת, שנוצרה בהשראת שלקינה, שדומה מאוד לשחקנית אודרי הפבורן. במהלך העבודה היא מחליפה תלבושות בהתאם לתפקידיה השונים של הפבורן, שהמוכר והמפורסם שבהם הוא של הולי גולייטלי ב"ארוחת בוקר בטיפאני". רומן מייבא אל הבמה שלו עוד מגוון רחב של רעיונות ויזואלים, השאובים (כך לפי התוכנייה) גם מכתביו של קארל גוסטב יונג, ממוזיקת הבלוז ומפסקול מקורי שנוצר במיוחד לעבודה. השפה התנועתית מדויקת, טכנית מאוד ומלהטטת היטב בין הבלט הקלאסי ושבירת הצורה המודרנית. אך היות שהיצירה עמוסה בפרטים ובחומר תנועתי וחזותי, קשה היה להקדיש לה את תשומת הלב הרצויה (מוקמה לאחר ההפסקה, ואחרי שתי יצירות של בז'אר, ולפני ה"בולרו"). גם פה בלטה הסולנית עם יכולת טכנית פנומנלית, תנועות קטנות ומדויקות, וגילום מרשים של הפבורן הקטנה והיפהפייה. יצירה אייקונית. "בולרו" (צילום: Ilia Chkolnik)בצוואתו האמנותית של הכוריאוגרף המנוח מרס קנינגהם נכתב כי הלהקה שלו, שהייתה ללא ספק אחת מלהקות המחול המודרני המפורסמות והמצליחות בעולם, תפורק שנתיים לאחר מותו. זוהי החלטה לא שגרתית, שאינה מאפיינת מקרים דומים בעולם – דוגמת להקת אלווין איילי ולהקת מרת'ה גרהאם, שממשיכות לפעול גם אחרי שהמייסדים הלכו לעולמם. הבחירה של קנינגהם כמו באה לומר משהו על היכולת של כוריאוגרפיה להתקיים בלי מי שיצר אותה. למרבה המזל בז'אר לא הותיר צוואה שכזאת, והיצירות שלו עדיין עושות את דרכן גם לאחר מותו. אפשר רק לקוות שיוצרים כמו ז'יל רומן, שגדלו בתוך השדה היצירתי של בז'אר ימשיכו את דרכו או לכל הפחות יאפשרו ליצירותיו האייקוניות להמשיך לטייל בינינו. בולרו - בית האופרה 4.10