"עמודי החברה": שמרנות בעייתית

למרות יכולות המשחק של איתי טיראן, ועבודה מקצועית טובה של הבמאי ארתור קוגן, הגרסה הישראלית למחזה של הנריק איבסן לא מצליחה לשכנע באמת

מרט פרחומובסקי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
עמודי החברה
מרט פרחומובסקי, עכבר העיר

יותר משההפקה הנוכחית של "עמודי החברה" מאת הנריק איבסן מייצגת את התיאטרון הקאמרי, היא מייצגת את המובלעת המיוחדת במינה, את "התיאטרון בתוך תיאטרון", שהקים שם בשנים האחרונות איתי טיראן. בניגוד לתיאטרון האם הגדול והפופולרי, שמתנהג רוב הזמן כמו הגרסה המקומית לברודוויי וווסט אנד וממלא את הרפרטואר שלו במיוזיקלס אמריקאיים, מחזות מקור מסחריים וקומדיות קלות בעיקר, הרי שבבוטיק של איתי טיראן (אולי נקרא לו לעת עתה "הטיראנטרון"?) מעלים הצגות תובעניות ושאפתניות, שלוקחות את הקלאסיקה ברצינות.

» עמודי החברה - לכל הפרטים

» עכבר במה - לכל הכתבות

» מדריך היום

» איתי טיראן: "לא התכוונתי להיות שחקן"

במסגרת "הטיראנטרון", שמתבסס על להקת שחקנים מובחרת מתוך הקאמרי וקבוצת במאים מצומצמת, זכינו לצפות בשנים האחרונות בכמה מהצגות היותר מעניינות שנוצרו בארץ: טיראן עצמו ביים את "איש קטן, מה עכשיו?" על פי האנס פלאדה, גלעד קמחי יצר את "סיראנו דה ברז'ראק", ארתור קוגן היה אחראי על פרויקט חסר תקדים שהעלה במקביל את "ריצ'רד השני" ו"ריצ'רד השלישי" של שייקספיר, ואחר-כך ביים את "איבנוב" של צ'כוב. כל ההצגות האלו התאפיינו בשתי תכונות נדירות בתיאטרון הישראלי העכשווי - תחושה של עבודת אנסמבל שוויונית ומגויסת, יחד עם נאמנות רבה לחומר הדרמטי, מה שהביא את ההצגות לפעמים לאורך של שלוש שעות ויותר.

אין ספק שיכולתו של טיראן לקיים את הבוטיק האיכותי שלו בלב התיאטרון הישראלי היא נגזרת של מעמדו הייחודי, וגם אין ספק שקיומה של האופציה הזאת היא מתנה לצופי התיאטרון, גם בהצגות הפחות מוצלחות שנוצרות במסגרתה, כמו למשל במקרה הזה."עמודי החברה" אינו נמנה עם המחזות הידועים או המוערכים ביותר של איבסן, והבחירה של טיראן וארתור קוגן (שעיבדו ותרגמו אותו יחד) להעלות דווקא אותו ועוד בהפקה מושקעת ורבת משתתפים על אחת הבמות הגדולות של הקאמרי היא עדות נוספת לחופש האמנותי הנדיר שבו הם פועלים. טיראן משחק את קרסטן ברניק, איש עסקים וראש מועצה בעיירה נורבגית פרובינציאלית, שמסתיר מאחורי תדמיתו כאדם הפועל ללא לאות למען הציבור אישיות מושחתת וסודות אפלים. הגעתם לעיירה של לונה (הלנה ירלובה) ויוהן (אסף סולומון), קרובי משפחה של אישתו שהיגרו לארצות הברית, מאיימת לחשוף את פרצופו האמיתי של קרסטן ולהרוס את חייו. באמצעות הסיפור הזה, שמקדים את תקופת יצירות המופת הריאליסטיות של איבסן, עוסק המחזאי בשחיתות השלטונית והתמודדותה של החברה השמרנית עם הקדמה.

ההפקה בוימה בהקפדה ומיומנות על ידי קוגן, והיא מתאפיינת בעבודה מחויבת ורצינית של כל צוות השחקנים. אם במקרה של "איבנוב" ו"ריצ'רד השלישי" היה נדמה שיש לקוגן נטייה לשפה תיאטרונית עכשווית ומשוחררת יותר, הרי שכאן הוא מוותר כמעט לחלוטין על סממני המודרנה לטובת עבודה קלאסית, אולי אפילו שמרנית, שרוב הזמן נראית כמשהו שיכול היה להיות מוצג בקאמרי גם לפני 50 שנה ויותר. גם הבחירה של קוגן וטיראן להמנע מקיצורים משמעותיים בטקסט, על אף שלעיתים הם ממש מתבקשים, תורמת לתחושת השמרנות שנובעת מההצגה ומעניקה לה קצב איטי מדי, שלעיתים הוא בעוכריה.

הבחירות האלה של היוצרים מעוררות הערכה מצד אחד, כי ברור שהן מונעות על ידי שיקולים אמנותיים טהורים, אך נראה שבמקרה הזה חלק מהשיקולים היו מוטעים. בסופו של דבר, קוגן וטיראן גם לא מצליחים להתגבר על הבעיה הגדולה ביותר של המחזה והיא הסיום שלו, שבו בניגוד למתבקש וגם למצופה מאיבסן, הגיבור זוכה לגאולה, שלא באמת מגיעה לו. אמנם היוצרים מעידים בתוכנייה שהם היו מודעים לבעייתיות הזאת וניסו להתמודד איתה, אך התוצאה מתקשה לשכנע ופוגמת במרקם הרגשי של ההצגה כולה.

למרות פגמיה של ההצגה, צריך להדגיש, שיש בה הרבה מה לאהוב, ובסופו של דבר עדיין מדובר במקרה יוצא דופן בארץ של תיאטרון אמנותי אמיתי, שמומלץ לחוות אותו. קוגן מצליח ליצור מציאות בימתית משכנעת, בעלת ממד פסיכולוגי מרתק. גם האופן שבו הוא מנצל את עיצוב הבמה של סשה ליסיאנסקי המופלא (שילוב יפה בין קלאסי למודרני), את התלבושות התקופתיות עזות המבע של מוני מדניק ואת התאורה המדויקת של אורי מורג, מעניק להצגה אישיות מובחנת ואווירה אינטליגנטית יוצאת דופן. כראוי לעבודת אנסמבל, אף אחד מהשחקנים כאן אינו מתבלט באופן מובהק מעל אחרים, והתחושה הכללית היא של תזמורת מכוונת היטב. טיראן יוצא מגדרו לעשות כאן תפקיד של "אדם רגיל", משהו שהוא משתעשע אתו מדי פעם, ומרגישים שהוא שם דגש מיוחד על רגש, כי הרי תמיד מאשימים אותו בכך שהופעותיו מחושבות וקרות מדי. רוב הזמן הצלחתי להשתכנע, אם כי כאמור סיום המהלך של הדמות הוא פספוס גמור, באשמת המחזה. הלנה ירלובה מסתערת בחדווה על התפקיד של לונה, והופעתה כובשת וכריזמטית, אם כי הוא לא ייחודי מספיק, כדי למקם אותו בשורה אחת לצד תפקידיה הגדולים ב"היה או לא היה" ו"אנשים קשים" למשל.

עמודי החברה - תיאטרון הקאמרי, בימוי: ארתור קוגן 6.10