"החדר האחורי": להגיד משהו חכם על העולם שסביבנו

ההצגה החדשה של הבמאית עדנה מזי"א לא מהססת לגעת בנושא אקטואלי בצורה רגישה עם צוות שחקנים משובח שגורם להנאה

מרט פרחומובסקי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
הילה פלדמן וידידיה ויטל ב"החדר האחורי"
צילום: ז'ראר אלון
מרט פרחומובסקי, עכבר העיר

"החדר האחורי", הפקה משותפת של הקאמרי ובית ליסין, היא במידה רבה אחת העבודות היותר מעניינות של המחזאית והבמאית שלו עדנה מזי"א. בניגוד למחזותיה הקודמים, שנטו לשואו רחב יריעה ו/או לאלמנטים בידוריים מובהקים, הפעם מזי"א כתבה דרמה קאמרית דחוסה, שאמנם אינה נעדרת הומור, אך היא משתמשת בו במסורה ואינה נותנת לו לרוב לפגוע בריאליזם של החומר. מבעד לעלילה דרמטית נוגעת ללב ואפקטיבית, מצליחה מזי"א גם לגעת בכמה מרבצי עומק ולהגיד משהו חכם על העולם שסביבנו ועל התקופה שאנו חיים בה. למרות זאת חבל שהיא לא הולכת עד הסוף ולא ממקדת וממצה את אמירותיה, אך גם הנגיעות המהוססות בעניינים מהותיים שכאלה הן דבר לא שגרתי על במת התיאטרון הישראלי והן הופכות את ההצגה לחוויה משמעותית.

» החדר האחורי - לכל הפרטים

» עכבר במה

» הצגות היום

"החדר האחורי" מתמקד בדמותו של אלי (ידידיה ויטל), סטנדאפיסט צעיר, ובמשפחתו האקסצנטרית: האב (מוני מושונוב), האם (סנדרה שדה) והדוד (דודו ניב), אחיה של האם. האם והדוד הם בנים למשפחה יהודית מיוחסת מדרום אפריקה, והקשר החזק בין השניים מעניק לתא המשפחתי טוויסט מטורלל למדי. אלי, שסובל מבעיות ביצירת קשרים, מתחיל בשלב מסוים להתעמק בעברו באמצעות טיפול פסיכולוגי, ומגלה גילויים השופכים אור חדש על משפחתו ועל יחסיו איתה.

קשה לכתוב על המחזה של מזי"א, מבלי לעשות "ספוילרים" מזיקים על עלילתו, ולכן אמנע מלהכנס כאן לניתוח מפורט לגבי הסוגה המחזאית הענפה שאליה הוא שייך ולגבי האופן שבו הוא גם נענה לכלליה וגם חותר תחתיהם. מה שכן, הממד החזק ביותר במחזה של מזי"א הוא המתח הבין דורי, שהולך ומתגלה בהדרגה כמעין בגידה של הדור המבוגר בדור הצעיר. זוהי אמירה רלוונטית וחכמה מאוד, שנוגעת במשהו מהותי מאוד בהוויה הישראלית בשנת 2016. עם זאת, נראה שמזי"א ממש נלחמת נגד האפשרות שמישהו יסיק מההצגה שלה מסקנות פוליטיות או חברתיות, בעיקר על ידי אפיון מאוד ספיציפי ומאוד לא "כלל ישראלי" של המשפחה. גם אלמנטים נוספים במחזה, כמו מוצא המשפחה מדרום אפריקה למשל או הדיון במושג האמת, נראים מצד אחד טעונים במשמעות, שהיא גדולה יותר מהסיפור הספציפי, אבל בסופו של דבר המטען שלהם נותר ברובו מתחת לפני השטח. התוצאה, אולי חוץ מאשר בתמונה הראשונה, שמכילה בתוכה בעיקר אקספוזיציה ארוכה ומיותרת למדי, היא מגרה, מעוררת הרבה מחשבה וגם מרגשת, אבל התחושה היא שהמטענים שהטמינה המחזאית/במאית מתחת לפני השטח נשארו ברובם שם ולא התפוצצו על הבמה.

עלילה דרמטיתצילום: ז'ראר אלון
צילום: ז'ראר אלון

לא מעט מהקרדיט על ההנאה הלא מבוטלת שההצגה גורמת מגיע לצוות השחקנים המשובח והמסור. מוני מושונוב, שחקן מופלא, שנעדר מבמת התיאטרון מאז התפטרותו מהבימה לפני חמש שנים, מעצב תפקיד אנושי מאוד, חי מאוד ונטול שטיקים מיותרים. לצדו בת הזוג שלו סנדרה שדה בהופעה מרתקת של אישה בהדחקה, שבוראת עבור עצמה את המציאות שהיא מעוניינת בה. דודו ניב משכנע מאוד בתפקיד הדוד החביב, שלא בטוח כמה הוא באמת חביב, עם יסוד אפל משכנע, אבל גם אנושיות נוגעת ללב. ולבסוף - ידידיה ויטל והילה פלדמן, בתפקיד "הצעירים".ויטל הולך על פשטות כובשת, נטולת מניירות ונגישה, שהופכת את ההזדהות עם סיפורו לקלה מאוד. גם פלדמן מגישה הופעה ישירה ובלתי אמצעית, באופן שקל מאוד לחבב ולהזדהות איתו. הפן הוויזואלי של ההצגה - עם תפאורה ותלבושות של אורנה סמורגונסקי ותאורה של זיו וולושין - מתאפיין בפונקציונליות פשוטה ובלתי מתיימרת. יש כאן מה שצריך - סלון עם שטיחים וספה, ועוד כמה לוקיישנים משניים - ללא התיימרות לאמירה אסתטית של ממש. ככה שאין באמת על מה לדבר במקרה הזה, וזה קצת חבל.

"החדר האחורי", בימוי: עדנה מזי"א, תיאטרון הקאמרי, 28 בדצמבר.