מרוב רצון לרגש ולגעת, "הנכד" הולכת ומאבדת משמעות

הניסיון להצחיק ובו בזמן לרגש הכשיל את ההצגה "הנכד". יש בה כישרון נהדר של השחקנים ורגעים קומיים טובים, אבל זה לא מספיק

ננו שבתאי
ננו שבתאי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
הנכד
"הנכד". אמירה לא מקורית צילום: רדי רובינשטיין
ננו שבתאי
ננו שבתאי

למחזה "הנכד", המבוסס על ספר מאת אלחנדרו קסונה, יש עלילה קומית שבסיסה התחפשות הדמויות. זהו אלמנט דרמטי מוכר: ההתחזות למישהו אחר כמעין בסיס שקרי שדווקא דרכו נחשפות אמיתות. פה מדובר ב"סבא" (יצחק חזקיה) שרוצה לשמח את אשתו, "סבתא" (מרים זוהר) ושוכר את שירותיו של שחקן מקצועי (נדב נייטס) שיגלם לפני הסבתא את הנכד האהוב, שאותו לא ראו שנים.

הורי הנכד נהרגו בתאונת דרכים בילדותו והוא גדל אצל הסבא והסבתא בתנאים של פינוק מוגזם, ולכן נהפך לפושע קטן. הסבא סילק את הנכד מביתם כשתפס אותו מנסה לגנוב מהם. הנכד עזב את הארץ, המשיך לפשוע ונאסר. במשך השנים שמר הסבא על מצג השווא בפני אשתו שלפיו הנכד השתקם. הוא כתב ושלח לאשתו מכתבים בשמו שבהם הציג עצמו הנכד כמי שלמד ופתח משרד אדריכלות משגשג וכעת הוא נוחת אצלם לביקור בתוספת "אשתו" הטרייה, הפסנתרנית המצליחה. את אשתו מגלמת מלצרית שלוהקה לתפקיד (אביגיל הררי) במעמד המשא ומתן בין השחקן לבין הסבא.

העלילה הרגשית, מעבר לקומדיית הטעויות, היא כזאת: השחקן, המרוכז בעצמו, קיבל הרגע ביקורת קטלנית בעיתון על משחקו בהצגה ובה נטען כי הוא "חסר נשמה". לכן הוא מחליט לגלם את הנכד — לא רק בשביל הכסף, אלא בעצם כדי להוכיח לביקורת (לא זו שבעיתון, אלא ביקורת כביקורת פנימית על עצמו) שהיא טועה. הוא חייב למצוא בעצמו את "הנשמה", כי רק כך יוכל לשקם את האגו הפגוע.

אלא שהפגיעה הרגשית מהביקורת היא פגיעה נרקיסיסטית וככזאת אינה מאפשרת שינוי אמיתי. יש סתירה פנימית מובנית בניסיונו הדרמטי להוכיח את ההיפך. רצונו להוכיח על הבמה (גם אם זו לא במת תיאטרון) שהוא בעל נשמה יתרה מוכיח כי מה שחשוב לו אינו יחסו לזולת, אלא הדעה של הזולת עליו. כלומר, הדימוי. זה רעיון דרמטי נפלא, שפותח אינספור הזדמנויות למשחק שבין "העצמי האמיתי", ל"עצמי המזויף". מה שיפה בזה הוא שבסופו של דבר מבקר התיאטרון שכתב על השחקן שהוא "חסר נשמה" היה כנראה מבקר רגיש וטוב, כי אם באמת היה השחקן בעל נשמה יתרה הוא לא היה מנסה לשחק אמפתיה, אלא היה אמפתי.

בעת ההצגה השחקן מביע מעט אמפתיה כלפי הסבתא, או כלפי העובדת הפיליפינית שלה (שרי שימחוב) המתגעגעת לילדיה. בתקשורת שבינו לבין "אשתו", שלאט לאט נהפכת למעין מראה לא מחמיאה לנרקיסיזם הממאיר שלו, הוא מתבלבל עוד ועוד בינו לבין הדימוי שלו. כך למשל, מופיע הדיאלוג הנהדר הזה כמה פעמים, כשבכל פעם הוא מצחיק יותר: השחקן: "אני לא מאמין שאני פה". הסבתא: "אני לא מאמינה שאתה פה". הסבא: "אף אחד לא מאמין שאתה פה". אלא שכל אלה לא מתלכדים לאמירה משמעותית יותר על ה"עצמי".

יש בהצגה רגעים מצחיקים, משפטים יפים, פיוטיים ממש לעתים ורגעי משחק טובים. אבל כמו הביקורת של המבקר המומצא שנכתב במחזה, מרוב רצון לרגש ולגעת, ההצגה בעיקר מתאמצת להיות בעלת נשמה.

לא אמין

קורן הוא מחזאי שבדרך כלל מצטיין במיצוי קומי של כל סיטואציה. גם רובינשטיין, כבמאי, יודע להביא דרמה לבמה. אבל משהו התפספס פה, הן במישור הדרמטי והן במישור הקומי. מבחינה דרמטית הכשל פשוט: השחקן לא מוצא את ה"נשמה" שלו, למרות כמה רגעים "אמפתיים". לא נוצרת בינו לבין אף אחת מהדמויות היקשרות רגשית אמיתית, או שינוי פנימי ממשי, בינו לבין עצמו. השינוי שנוצר הוא קוסמטי וחיצוני. כך גם לגבי הדמויות האחרות, כשהסבתא היא החשובה שבהן. ראשית, היא מוצגת כ"דמנטית". אך בפועל היא בכלל לא דמנטית. זה כבר מההתחלה לא אמין. בהמשך, היא אף מודה שהבינה שמשקרים לה, ובחרה ללכת עם השקר. אז דמנטית היא לא. נוצרת אמירה לא מקורית מספיק, על פיה בני האדם זקוקים לנרטיב חיובי, גם אם הוא אשליה. אך כל אלה לא מספיקים כדי ליצור דרמה בעלת משמעות והתחושה היא שהרצון להצחיק יחד עם הרצון לרגש גרמו לכך שההצגה לא מצחיקה מספיק וגם לא מרגשת מספיק.

"הנכד". סובלת מאינספור סתירות פנימיותצילום: רדי רובינשטיין

האובייקט הבולט ביותר על הבמה הוא עץ גדול, שעליו היה הנכד מטפס בילדותו. עיצבו פה עץ ענקי והפכו אותו לעץ מ"עולם החלומות". מודבקים עליו פסלים, תמונות ואובייקטים פרקטיים, למשל תנור אפייה שממנו מוציאה הסבתא את תבנית עוגיות התמרים שלה. זה מוזר ולא מתקבל על הדעת בדיוק כפי שזה נשמע. מה זה לעזאזל העץ הזה? השחקן והפרטנרית אמורים להיכנס לבית אמיתי, כשהם מגלמים דמויות אמיתיות. במציאות חיים אמיתית. מה שלא אמיתי פה הוא שהנכד אינו הנכד האמיתי. על הפער האירוני הזה אמורה להתבסס כל הקומדיה הזאת. ברגע שהופכים דימוי לממשות וממשות לדימוי אין לא ממשות ולא דימוי. בדיוק כמו העץ, שהוא למעשה לא עץ אבל גם לא תנור, כך סובלת ההצגה מאינספור פרשנויות וסתירות פנימיות, עד שהיא הולכת ומאבדת משמעות מובהקת. העץ הזה, שאמור להיות פיוטי, נראה פשוט מגוחך.

כל זה מגיע לאבסורד בסוף ההצגה, כשנכנס הנכד האמיתי ולא מקבל יחס ממשי או פתרון דרמטי. לצדו ממשיך הנכד המזויף לתחזק את האשליה ומנסה לדחוק את הנכד האמיתי מהבמה, כדי שהסבתא תוכל להמשיך לחיות באשליה היפה. גם זה קורה בחטף ובאופן חיצוני. ספק אם מישהו מהקהל יכול "לקנות" את "השינוי" שעבר השחקן. התוצאה היא גיבוב רעיונות פסיכולוגיים ופילוסופיים מוכרים ולא גמורים. כמו כלי משחק שפוזרו בשמחה על השטיח, אך לא נאספו. הקהל נותר עם שעטנז רגשי, סגנוני ורעיוני.

הרצון להצחיק ובו בזמן להגיד משהו "חשוב" ולרגש הכשיל את ההצגה שיש בה כישרון נהדר של השחקנים ורגעים קומיים טובים. "הנכד" נפלה בין הכיסאות בין כל הרצונות הללו. תוכניית ההצגה ממחישה היטב את הבלבול, היומרה והחנופה לקהל: פרט לראיונות עם היוצרים, יש בה גם מתכון לעוגיות תמרים, שיחה עם עובדת סוציאלית על טיפול בקשישים, מערכון של אפרים קישון על מבקרי תיאטרון ועוד.

מאחר שמקובל ללעוג לדעתו של מבקר התיאטרון, אביא עדות ישירה מפי הצופים. במושב מאחורי נעמד גבר מבוגר ואמר בזעם לאשתו: "לא מרגש, לא מעניין, לא טוב. מאכזב!" הגבר המבוגר שישב לצדי קם והכריז בפני חברו בחגיגיות: "מרגש כל כך!, מרגש כל כך!" לא יכולתי להתאפק וביקשתי ממנו להסביר מה ריגש אותו. הוא חשב לרגע, ואמר: "שאלה טובה... אני חושב שמה שבאמת ריגש אותי היה לראות את מרים זוהר, אשה בת 80 או יותר, זזה ורוקדת על הבמה הזאת במשך כמעט שעתיים, בלי הפסקה. זה בכלל לא מובן מאליו". בכך הוא צודק.

"הנכד", תיאטרון הקאמרי. עיבוד מאת גור קורן ועירד רובינשטיין ל"העצים מתים זקופים" מאת אלחנדרו קסונה. בימוי: עירד רובינשטיין. תפאורה: אדם קלר. תלבושות: יהודית אהרון. מוזיקה: רועי ירקוני. תנועה: עמית זמיר. תאורה: אבי יונה בואנו. משחק: מרים זוהר, יצחק חזקיה, נדב נייטס, אביגיל הררי, גלעד שמואלי, שרי שימחוב

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

קורס העריכה הדיגיטלית של הארץ

"הארץ" מוציא לדרך את המחזור השלישי של קורס העריכה הדיגיטלית

התאונה בכביש 6, הבוקר

חדשות היום, 24.5

רגב בוועדת הכנסת, בחודש שעבר

חדשות היום, 23 במאי

מתחם בדיקות קורונה בתל אביב, בינואר

חובת הבידוד למי שמתגורר עם מאומת לקורונה מבוטלת החל מהיום

ח"כ רינאוי-זועבי ולפיד בפגישה, היום

חדשות היום, 22 במאי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"