שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ננו שבתאי
ננו שבתאי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מימין: אריה צ'רנר ואודליה מורה־מטלון ב"אוי אלוהים". למזלו של הקדוש ברוך הוא, ניצבת מולו אשה
ננו שבתאי
ננו שבתאי

בתחילת ההצגה "אוי אלוהים", או שמא נאמר "בראשית" ההצגה, נשמע קולו העז והמהדהד של "אלוהים" (אריה צ'רנר): "בראשית ברא אלוהים את השמים והארץ. והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום, ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלוהים: 'כבו פלאפונים!'" הקהל מגיב בצחוק, ובכך מסמן המחזה כבר בהתחלה את כיוונו הקומי, שמתפתח בהמשך גם לכיוונים דרמטיים, "רציניים" יותר.

אלה (אודליה מורה־מטלון) היא פסיכולוגית שמקבלת טלפון מא', שמבקש את עזרתה המקצועית בבהילות. היא אם חד־הורית לילד אוטיסט, שלא מדבר אלא רק מנגן ומצייר. כשמגיעה הבייביסיטר שלו, אלה מתפנה לקבל את המטופל א', הרי הוא אלוהים בכבודו ובעצמו. בהתחלה אלה לא מאמינה שהוא אלוהים, מן הסתם, וממליצה לו לפנות לפסיכיאטר. אבל אלוהים מוכיח לה שמדובר בהוא ולא אחר, באמצעות אותות ומופתים, כמה שטיקים וגילויים אינטימיים על חייה.

מתוך "אוי אלוהים"

הבעיה של אלוהים היא שנמאס לו. הוא לא מרוצה ממעשה ידיו ומאוכזב מהאדם שברא בצלמו. אלה מבינה שאם לא תציל את נפשו של אלוהים הוא עשוי להכחיד את האנושות על ידי מבול נוסף. שעת הטיפול הופכת לקריטית גם למטפלת החילונית, שמגלה שלמרות שהיא אוכלת שרצים עם גבינה, בעצם היא כן מאמינה בו באלוהים ולכן נחושה להציל אותו, אותה ואת האנושות כולה.

בהתחלה מזכיר המחזה פרק של "זהו זה", ופחות "מחזה". רוחו קלילה מאוד והוא רצוף בדיחות מקומיות. הפסיכיאטר שעליו אלה ממליצה, למשל, נקרא "ד"ר יובל", ומיד עולה דמותו המוכרת של פרופ' יורם יובל. כך גם טענתה שאפילו לברוס ויליס היה יותר זמן להציל את העולם מאשר לה, וכדומה. אלא שבאורח פלא, ואולי דווקא בזכות הנימה הקלילה, הלא יומרנית, המחזה מצליח לגעת בנושאים חשובים ולעורר מחשבה ורגש.

מה פרויד היה אומר על זה?

השאלה הראשונה שעולה, כשמתברר שלאלוהים בעצם לא היו הורים, היא: "את מי נאשים?". סוגיות מעולם הפסיכולוגיה, שבמחזה נאמר שהיא זו שהחליפה את אלוהים בעולם המודרני, מדוברות פה ברפרוף, אבל בסוג של דיוק עדין ושנון. הנושא הרחב של "העברה" עובר פה באופן חינני. בתחילה אלוהים הוא מטופל מלא מגננות וסגור רגשית. כמו פוליטיקאי ותיק, גבר שרגיל להיות בשליטה, בהתחלה הוא מצליח רק לומר: "איני יכול יותר". אחר כך הוא פורץ בבכי. הבכי הגולמי הזה מעורר רחמים, והאלוהים הזה נהיה בן רגע דמות האב (המיתי) הקשוח, הגבר הכביכול בלתי חדיר. כשהוא נשבר, הוא נשבר ממש. כשאלה שואלת אותו כמה זמן נמשך אצלו כבר המצב הדיכאוני, הוא עונה שבערך 2,500 שנה. זה קומי, כמובן, כי 2,500 שנה במונחים אלוהיים זה מעט. אבל זה גם מייצג תחושה פנימית אותנטית, מוכרת למי שסבל מדיכאון, והיא שבדיכאון הזמן נדמה כנצח.

אריה צ'רנר כאלוהים — פשוט נפלא. הוא מביא כל כך הרבה גוונים ואיכויות לדמות
אריה צ'רנר כאלוהים — פשוט נפלא. הוא מביא כל כך הרבה גוונים ואיכויות לדמותצילום: יעל אילן

בהמשך נוגע הטיפול בסוגיית האדם. אלוהים ברא אותו כי רצה חבר. שלא לומר "אהבה". החבר רצה אשה. ואז אלוהים קינא וכעס עליה ש"לקחה" לו את החבר, והעניש אותה ב"בעצב תלדי בנים". הפסיכולוגית, משחזרת עם אלוהים רגעים מכוננים בחייו: רגע הבריאה, המבול, ועוד. ההקשרים התנ"כיים מוצגים על פי רוב בנימה מעורבת של קומיות ודרמה. ככל שהמחזה מתקדם הופך אלוהים לדמות של "כל אדם", והתנ"ך הופך לביוגרפיה פרטית, קיצונית אמנם, אך כזאת שמכילה בעיות נפשיות מוכרות ואנושיות.

אפשר בקלות למנות את הפגמים וה"חטאים" שמי מאיתנו לא חוטא בהם, או סובל מהזולת שחוטא בהם כלפינו. אלוהים מתקשה להאמין שיאהבו אותו. הוא עורך מבחנים שקשה לעמוד בהם. לאלוהים יש חרדת נטישה. במקום להביע את הפחד הזה, הוא תוקף. ומעניש. הוא מקנא באינטימיות שיש לאחים (בתנ"ך) ולכן גורם להם להסתכסך. עד כדי כך שהאלוהים הזה הופך גם לגבר מכה קלאסי. מעניש הרבה ומעבר למידה, ומתנצל הרבה. ושוב מועד. פוגע דווקא במי שהוא הכי אוהב ובמי שהכי אוהב אותו. יש לו בעיה של "ניהול כעסים". אין לו "תוכנית". בהמשך הוא סובל מרגשות אשם על דברים רעים שעשה (בסיפור איוב, למשל), שהם טראומטיים בעבורו. לבעיות שלו הוא קורא "שטן", ומסרב לקחת אחריות על מעשיו.

אבל למזלו של אלוהים — הגבר הזה מלא הפגמים — חזק מבחוץ וחלש ומבולבל מבפנים, ניצבת מולו אישה. והאשה מביאה איתה את האיכויות הקלאסיות, המיתיות, של נשיות: חוכמת הלב, היכולת להכיל, לא להיבהל מ"חולשה", להקשיב, להעניק, לסלוח וללמד אמפתיה וסליחה. הטיפול נהפך אט אט למן כתב נפש אוניברסלי על גבריות ונשיות. גם לאשה יש חולשות, אבל היא בפירוש ניצבת פה כאיזו מן אם גדולה. דווקא חולשותיה, אנושיותה המודעת לעצמה וגבולותיה, מהוות את הכוח האמיתי, הממיס סלעים ועושה פלאים, יחד עם הגבר. הנס הספציפי פה מתבטא דרך דמותו של הבן האוטיסט, שבסוף המחזה מצליח לבטא את המילה הראשונה, והסמלית שלו. גשם יורד, והוא יוצא החוצה, וקורא: מים, מים, מים! ה"מים". כשהוא אומר את המילה ברצף, נהפכת למילה "אמא" (מוזמנים לנסות). זה אמנם מעט קיטשי, אבל גם יפה.

מורה־מטלון ושחר נץ. היה צורך לוותר כליל על דמות הבן בהופעתו הפיסית
מורה־מטלון ושחר נץ. היה צורך לוותר כליל על דמות הבן בהופעתו הפיסיתצילום: יעל אילן

לטעמי היה צורך לוותר כליל על דמות הבן בהופעתו הפיסית, שהיא סמלית מידי ובמידה רבה לא הוגנת כלפי השחקן המגלם אותו, שמהווה למעשה אך ורק קולב סמלי במחזה. כך גם לגבי הבייביסיטר שלו, הסטאטיסטית לחלוטין. היה כדאי למצוא דרך אחרת להביא את ה"נס" המוצג בסוף. יש בדמות גם משהו סטריאוטיפי: זהו ה"אוטיסט" הכי מוכר שיש. בעיניי זה פוגם באיכות הכללית במכוון של הנושאים ה"גדולים" המוצגים במחזה.

לבד מזאת, אודליה מורה־מטלון מדקלמת מעט בהתחלה (ואולי בגלל הטקסט עצמו, שכתוב פחות טוב בהתחלה). אבל בהמשך, כשהפעולות הדרמטיות שלה מתחדדות בטקסט, גם המשחק משתפר. היא הופכת מדויקת ומשעשעת. ואריה צ'רנר כאלוהים — פשוט נפלא. הוא מביא כל כך הרבה גוונים ואיכויות לדמות: את הפן הילדותי באופן מכמיר לב, את הצד הסגור, את הבכי, וכל זה במעברים רגשיים עדינים מאוד ומדויקים. הוא מצליח גם להיות אלוהים שהוא גבר מושך, ובסוף, כשהפסיכולוגית מלמדת אותו לראשונה מה זה להיות מחובק, והוא מתחיל לחבק חזרה, מתחשק להצטרף לחיבוק. זה תפקיד נהדר, וגם לא מובן מאליו להגיע בו לניואנסים שבין האלוהים ה"גדול" והאדם האנושי. צ'רנר עושה זאת בחן, בלי להגזים וללחוץ על להצחיק אפילו לרגע. יהיו בוודאי כאלה שיחשבו ש"אוי אלוהים" היא הצגה מעט בידורית, אבל לטעמי יש בה איכות מיוחדת, צנועה אפילו, שבין הקומי והרציני, בין הגבוה והנמוך, והיא פשוט נוגעת ללב.

"אוי אלוהים" מאת ענת גוב, תיאטרון החאן. משחק: אודליה מורה־מטלון, אריה צ'רנר ושחר נץ; בימוי: ארז שפריר; תפאורה: סבטלנה ברגר; מוזיקה: יותם גוב; עיצוב קסמים: שלומי בן דוד

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ