ההצגה "אפס ביחסי אנוש": יותר קלילה ובידורית מהסרט

העיבוד הבימתי לסרטה האהוב של טליה לביא מהנה מאוד ובעיקר משוחק נהדר. רק חבל ששני השיאים הדרמטיים הכי חשובים עוברים בה בחטף

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
משי קליינשטיין ואסף הרץ. טקסט שנון וקולח
ננו שבתאי
ננו שבתאי
ננו שבתאי
ננו שבתאי

יש חשש מובן להתאכזב לפני שצופים בהצגה שנעשתה על פי סרט טוב, בדומה לצפייה בסרט שעובד מספר אהוב. "אפס ביחסי אנוש", שכתבה וביימה טליה לביא, הוא אחד הסרטים המעולים שנעשו פה. הוא הצליח לבטא את ההוויה המוכרת של שירות בצה"ל — ושירות בנות בפרט — ודן דרכה בנושאים רחבים, ובראשם היות אשה בתוך מערכת גברית שוביניסטית וביורוקרטית, באופן המיותר והמטופש ביותר שביורוקרטיה שוביניסטית יכולה להיות.

התסריט שלו נכתב ברגישות מיקרוסקופית לניואנסים נפשיים, וניואנסים של השפה. לעתים, באבחת מלה אחת, הצליחה לביא לאפיין דמות, שאלף מלים לא היו מאפיינות טוב יותר. כך למשל, כשרמה, המפקדת האמביציוזית והנלעגת מעט (פה בגילומה של מעיין תורג'מן) נפרדת מפקודותיה ומצה"ל, היא קוראת להן ציטוט של פרנץ קפקא. את המשפט היא מנכסת באופן מגוחך לסיטואציה הנוכחית, כלומר, מוציאה אותו מההקשר, אבל עוד לפני כן, כשהיא קוראת לסופר באופן שגוי פרֶנץ, אנחנו מקבלים דרך מלה אחת את תמצית הדמות כולה: השאיפה שלה להצלחה שנתקלת למרבה הצער בתקרת חייה הנמוכה מדי, שלא באשמתה. הרגש שהצופה חש כלפיה גם הוא מנוגד וכפול: התנשאות על העילגות והפתטיות, אך גם הערכה למאבקה העיקש, אמפתיה וחמלה.

מתוך ההצגה

השירים בהצגה שנוספו מביאים היבטים שפחות בלטו בסרט: האמירות החברתיות, והקריצות ללהקות הצבאיות והאתוס הצה"לי, שמתבטא גם בכוריאוגרפיה טובה

ההצגה היא יצירה אחרת. היא לא חוטאת למקור, אלא נותנת לו כבוד, ויש משהו אנושי יפה ולא רגיל בעצם המחווה לסרט מ–2014 של במאית קולנוע צעירה, ולא ל"קלאסיקה" כמקובל במחוזותינו. לא אעמוד פה על כל השינויים שנעשו, אך ההתרחקות הסגנונית מהמקור והפיכת הטקסט למחזמר היא בחירה טובה ונכונה כשעוברים מדיום. נדמה כי מה שמשך את הכותב אורן יעקובי הוא הצד ההומוריסטי של התסריט המקורי, ולצדו גם האמירות החברתיות שלו. כך, הטקסטים שנוספו, הקשורים בשירות המיותר בעצם של החיילות, מוטחים בקהל באופן ישיר יותר, ובהעמדות תנועתיות משעשעות, כשדווקא בסרט זה קורה בצורה מעודנת אך דרמטית יותר, דרך הסצינות והיחסים.

העלילה מתרחשת בבסיס צבאי נידח בשיזפון. הגיבורות הן כמה חיילות האחראיות על תיוק מסמכים, אך למעשה מבזבזות את זמנן, כי צה"ל לא באמת זקוק להן. הן נעות בין הכנת קפה (או סירוב להכינו) למפקדים ה"חשובים" לבין הליכה לשק"ם, התלבטויות רומנטיות ומיניות, משחקי מחשב, וסוגי שריפת זמן אחרים. הדמות הראשית, דפי (משי קליינשטיין) החיילת ה"מפונקת" שממש בכוח המציאו לה תפקיד — מש"קית נייר וגריסה — חולמת לצאת מהחור הזה ולשרת בקריה. לבלות בקניון עזריאלי נראה לה כפסגת החלומות. חברתה זוהר (מגי אזרזר), החצופה יותר אך השבוזה גם היא, עוזרת לה להקליד מכתבים מגוחכים לבכירי צה"ל כדי לשכנעם להעבירה בסיס.

דיאנה גולבי היא אירנה, הרוסייה הקשוחה, ה"מתנשאת" שנחתה מן ה"בולשוי" ועדיין כועסת, היישר ל"פסטיבל המחולות בכרמיאל", שעדיין כועסת מאוד על כל תלמידי כיתה ב'3, שקראו לה "הזונה הרוסייה". אירנה משכנעת את זוהר לאבד את בתוליה מהר, בדרך למימוש אהבתה לחייל הערס הנחשק איתן שפי (אסף הרץ). בתוך כך היא כמעט נאנסת על ידי חייל חרמן ודוחה אחר, שבטוח שמגיעה לו חתיכת בשר אחרי שהוא חוזר מ"השטח". הסיפור הקשה יותר מאלה, מתאר בחורה צעירה, תהילה, שעמה בילה החייל הנחשק איתן שפי כמה לילות בכנרת. תהילה מגיעה לבסיס מחופשת לחיילת, רק כדי לגלות ש"אהבת חייה" שם עליה זין ותו לא (תרתי משמע), והיא שמה קץ לחייה.

מתוך "אפס ביחסי אנוש". מיטיבה להביע את הדבר המיוחד של חברות ואהבה של בנותצילום: רדי רובינשטיין

אירוניה טראגית

ניסיון האונס והתאבדות הנערה הם רגעים דרמטיים חשובים ומכוננים בסרט. הם מהווים מעין משקולת כובד, כמו מנגינת רקע נמוכה ואפלה מאוד, שעל גביה ההומור הרב והמגוון מקבל עומק ואירוניה טראגית, על הציר שבין צחוק לבכי וכאב לשמחה. הציר הזה מתקיים בסרט כל הזמן, והופך אותו ליצירה בעלת משמעות, שבה כמעט בכל רגע קיים צד מצחיק וצד מכאיב, והצופה נותר דרוך במתח הזה. חבל מאוד שדווקא שני האירועים האלה עוברים בהצגה בחטף, ומהר כל כך. היה כדאי אפילו לקצר בקטעים אחרים, ולתת לאלה, החשובים, את מקומם הראוי. לתחושתי האחריות על כך מוטלת ראשית על הבמאי, כי האירועים בפירוש מופיעים בטקסט, אבל לא מקבלים מקום בימתי כיאה להם. זה הדבר הבולט ביותר בחסרונו בעיבוד זה לבמה.

זו הצגה כל כך מהנה, עד שנדמה כמיותר כמעט לעמוד על כל אלמנט ואלמנט שבה. הטקסט שנון וקולח, יש בו שינויים דרמטיים טובים, כאשר השירים שנוספו מביאים הומור אחר והיבט נוסף, שפחות קיים בסרט, והוא האמירות החברתיות, והקריצות לנושא של הלהקות הצבאיות והאתוס הצה"לי בכלל, שמתבטא גם בכוריאוגרפיה טובה. התוצאה קלילה ובידורית יותר מהסרט, אבל זה לגיטימי.

המשחק של הדמויות הראשיות מקצועי ומהיר. קליינשטיין מלאת אנרגיה וחן ושרה נפלא. היא צריכה לקבל עוד משקל כשחקנית, אבל היא מוכשרת וראויה. אזרזר, חברתה הטובה, גם מלאת נוכחות ומתאימה כל כך לתפקיד. יש לה תזמון קומי מצוין, והשילוב בין השתיים, הכה שונות, עובד נהדר. שאר דמויות הבנות שבמשרד — לורין מוסרי וקרן מרום — כצמד הפקידות המעט טיפשות ויראות שמים בדרכן, הן גם שילוב קומי מוצלח, חינניות ומהירות. מעיין תורג'מן, כמפקדת רמה מיטיבה להעביר את הדמות הנלעגת.

הרץ ודיאנה גולביצילום: רדי רובינשטיין

הרץ כאיתן שפי הנחשק, מיטיב לגלם את הבחור הצעיר־השטחי, שחושב שהכל מגיע לו. רון שחר, כמפקד הלא אינטליגנטי במיוחד והעילג, מתאים לתפקיד, אבל נראה שהוא קצת נוטה להסתמך על אהדת הקהל שיש לו מהופעותיו הטלוויזיוניות ולא היה מזיק אם היה עובד על דקויות נוספות. מאי קשת, כתהילה שבורת הלב, נוגעת ללב, וחבל שלא נתנו לה עוד מקום, גם כשחקנית. ולבסוף, אי אפשר שלא להדגיש את ההופעה המצוינת של גולבי. שחקנית וזמרת מוכשרת, עם כריזמה ענקית על הבמה. גולבי עוברת מרגע של קשיחות לרגע של חולשה או עצב באופן וירטואוזי. נגינת הגיטרה והשירה שלה, והקטע במטווח (קטע נהדר באופן כללי) שבו היא "יורה" בתלמידי כיתה ב'3, כשהיא קוראת בשמותיהם, אחד אחד, הם מהרגעים המרגשים והמצחיקים ביותר בהצגה.

למרות החיסרון ברגעי הכאב הדרמטיים שיש בסרט, הרי שמדובר בהצגה עשויה היטב, גם בעיבוד הטקסט וגם בביצוע. יש בה רגעים מרגשים, גם בשירים החדשים שנכתבו — למשל הדואט של אזרזר וקליינשטיין, שמיטיב להביע את הדבר המיוחד של חברות ואהבה של בנות, "אחיות". ההצגה "אפס ביחסי אנוש" היא בידורית בהרבה מהמקור, קלילה יותר, אבל מהנה מאוד — ומומלצת בחום.

"אפס ביחסי אנוש". בית ליסין. מחזה: אורן יעקובי. על פי סרטה של טליה לביא; בימוי: עידו רוזנברג; מלות השירים: אורן יעקובי ועילי בוטנר; לחנים: עילי בוטנר; ניהול מוזיקלי ועיבודים: אמיר לקנר; כוריאוגרפיה: עוז מורג; תפאורה: שני טור; תלבושות: אורנה סמורגונסקי; תאורה: קרן גרנק; הדרכה קולית: ריקי בוגטין; משתתפים: מגי אזרזר, משי קליינשטיין, דיאנה גולבי, מעיין תורג'מן, רון שחר, אסף הרץ, לורין מוסרי, קרן מרום, צאח קשת, דור ברנס, אבירם אביטן, לירן מזרחי, נופר אליהו, אשלי זימברג, ענבר יוחננוף

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ