"רווקים ורווקות": חנוך לוין לא צריך את כל הרעש הזה

לטקסט של מחזהו האהוב של חנוך לוין יש מנגינה משלו. היא מובהקת, מצחיקה ועומדת בזכות עצמה. חבל שהבמאי עמית אפשטיין לא השכיל להקשיב לה, ויצר בעיבודו החדש גודש גס וחסר רגישות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עדו מוסרי ונטע שפיגלמן ב"רווקים ורווקות". מתאר בתמציתיות את מהות הרווקות
עדו מוסרי ונטע שפיגלמן ב"רווקים ורווקות". מתאר בתמציתיות את מהות הרווקותצילום: ישעיה פיינברג
ננו שבתאי
ננו שבתאי
ננו שבתאי
ננו שבתאי

יש דרך, או סגנון מסוים, שבהם מקובל לביים מחזות של חנוך לוין. את הסגנון אפשר לאפיין במינימליזם דרמטי כלשהו. כמובן, לא כל המחזות של לוין דומים, ולכל במאי טביעת האצבע שלו. אך כשמדובר בקומדיות, כמו "רווקים ורווקות", אפשר להצביע על סגנון שנובע מהטקסט. הטקסטים של לוין תמיד מזוקקים, כמו נטולי סאבטקסט. המשפטים הם הסאבטקסט בעצמו. נוגעים במכוון במהות. כשדמות רוצה משהו, היא אומרת זאת באופן פשוט. אם יש גבר שאשה "זרקה" אותו, ואז התחרטה, הוא יצפה, באופן טבעי, שהיא תתאמץ שהוא יקבל אותה בשנית. אם במחזה ריאליסטי הגבר ישתמש בפעולות דרמטיות מניפולטיביות, בדומה לחיים, הרי שאצל לוין הוא יעשה זאת בגלוי. הוא לא ילך סחור־סחור כדי שתבין שעליה להשפיל את עצמה בפניו, הוא פשוט יורה לה לרדת על ברכיה ולהתחנן.

הפעולות הדרמטיות אצל לוין הן גלויות, מוכרות ואמינות מבחינה אנושית. מה שגורם לאפקט הגרוטסקי הוא היותן מוקצנות. הדמויות נמצאות במודעות למצבן ולרצונותיהן. הדבר הייחודי הזה גורם לטקסט להיות מצד אחד כביכול קל מאוד לפיצוח — ומצד שני מאתגר כשניגשים לביים אותו. לוין כביכול לא ממש זקוק ל"אינטרפרטציה", או ל"בימוי". הכל מונח שם, מול הבמאי והשחקנים, כמו ארוחה שכל שנותר הוא רק לזלול אותה בהנאה. האלמנט הזה הוא גם הסיבה לכך שלמרות שבמאים שונים ביימו את לוין במרוצת הזמן, הרי שאיכות מובהקת מאפיינת בדרך כלל את ההפקות שבהן הטקסט תמיד יתעלה על האמצעים. הוא כל כך מובהק ומבריק, שהוא תמיד הדמות הראשית בתפקיד הראשי. כל תוספת היא כמו בונוס.

מתוך "רווקים ורווקות"

סטריאוטיפי במכוון

ב"רווקים ורווקות" בתיאטרון גשר ניסה הבמאי עמית אפשטיין ללכת לכיוון אחר. ייתכן שזה נבע מרצון גדול להטביע את חותמו הייחודי כבמאי וייתכן שזה נבע מרצון אמנותי טהור ל"קונספציה". הדבר לגיטימי ויש בסגנון הבימוי שיצר בהפקה משהו אמיץ. עם זאת, גם אם מנסים לאמץ את הסגנון הזה, אי אפשר שלא להבחין שאפשטיין החליש את הטקסט ואפילו חטא לו.

"רווקים ורווקות" מתאר בתמציתיות את מהות הרווקות, מהצד הנשי ומהצד הגברי. סטריאוטיפי וארכיטיפי במכוון. בולבה ופלוציקה הן שתי רווקות שרוצות גבר. פלוציקה (נטע שפיגלמן) היא האשה ה"רגילה". אפשר להימשך אליה, אחר כך להשתעמם, למאוס בה, ולהתגעגע שוב. בולבה (רות רסיוק) היא האשה ה"מיוחדת". היא טבעונית ומבטיחה חיים "גדולים" יותר. בולבה אוהבת לדחוף את האצבע שלה לרקטום הגברי וחזותה החיצונית מוקצנת ואקסטרווגנטית יותר. בסיכומו של דבר, שתי הנשים רוצות להתחתן. הן דביקות, תלותיות ותמיד רוצות יותר מהגבר. כך גם הגרסה הגברית: זניידוך (עידו מוסרי) עוזב את פלוציקה כי הוא לא באמת אוהב אותה. הוא מגיע לבולבה, שואף לדבר הגדול והמיוחד, אך נרתע מהאינטנסיביות שלה ומנסה לחזור לחיקה של פלוציקה הפשוטה יותר. חראבינו (מיקי לאון) הוא כביכול גרסה גברית משופרת: הוא נאה יותר מזניידוך וכנראה יש לו גם איבר מין גדול יותר. גם הוא נע בין שתי הנשים, מפחד עד אימה ממחויבות, רוצה "להתפתח" ומבין שכנראה כבר התפתח מספיק ואין לשניים אלא להשלים עם אפרוריות החיים והנשים, והבינוניות שלהם עצמם.

קומדיה מוגדרת, בין השאר, כרצף דרמטי שקיבל טיפול של האצה. הדברים קורים מהר ובמהירות עצמה יש אלמנט קומי. הבמאי אפשטיין לקח את המהירות הזאת, הגביר אותה והוסיף לה עשרות אלמנטים קרקסיים. הדמויות שעיצב מזכירות יותר דמויות מצוירות מסרט לילדים מאשר דמויות אנושיות. השחקנים מתרוצצים מהר ומדברים מהר. כשהם עושים מחווה כלשהי, כמו לסמן ביד למישהו ללכת, או כל מחווה אחרת שנועדה להביע רצון ורגש, הם לא מסתפקים במחווה אחת ברורה, אלא חוזרים ומכפילים אותה בשלוש או ארבע.

בתוך כל המהומה של "רווקים ורווקות" יש גם כמה רגעי משחק יפיםצילום: ישעיה פיינברג
מוסרי ורות רסיוק בהצגה. הבעיה אינה דווקא הגודש האסתטי והמשחקיצילום: ישעיה פיינברג

הם לא נמצאים בתוך דמותם, אלא מוסיפים הרבה "קריצות" לדמות, כמו הדגשים למה שאמרו או עשו הרגע. כשהם צריכים לצאת מחדר השינה או הדירה הם משתמשים לעתים בדלת, אבל פעמים רבות הם כמו שוקעים לחור דמיוני מאחורי המיטה הזוגית. כשהן צריכות לשיר הן לא פשוט שרות בכוונה דרמטית. שש דלתות נפתחות בעומק הבמה, חושפות נגנים שמלווים את השיר, לעתים כשאסלה ניצבת מאחוריהם, כדי להדגיש את העליבות באופן גרנדיוזי, למי שלא הבין. דמותה של בולבה לא מסתפקת באזכור הברכטיאני שבטקסט, אלא מעוצבת כזמרת קברט אפלה, מין הכלאה של לייזה מינלי ב"קברט" ולוטה לנייה שרה קורט וייל. מחוות ענק, קול גדול, תאורה דרמטית. בטווח: מוזיקה שהולחנה דווקא בסגנון חסידי. רעש וצלצולים.

כל זה מעמיס מאוד על החושים ולכן מתיש די מהר. הגודש הזה גס עד כדי תחושה של חוסר הבנה וחוסר רגישות והקשבה פשוטה לטקסט עצמו, שאינו נזקק לרוב התוספות האלה. הטקסט כמו מנסה לפלוט את הקישוטים הגרנדיוזיים והמיותרים האלה מעצמו, אך למרבה הצער, הוא לא לגמרי מצליח, ויוצא שהן מצליחות לכבות אותו, ממש כמו שמכבים מדורה. פשוט חונקים אותה. שחקנים לא זקוקים להכפיל כל מחווה בארבע. טקסט טוב לא צריך מחוות משחק מוגזמות. ההיפך בדיוק: דיוק רזה. נדמה שהבמאי לקח גוף של אשה וגבר יפים, מובהקים באנושיותם הפגיעה, בעירומם הגופני והנפשי, והלביש אותם בעוד ועוד שכבות של בגדים, איפור, אביזרים, בושם ומוזיקה. הוא סבר שהדבר ידגיש את יופיין, אך הגוף עצמו נעלם בתוך התחפושת והתפוגג לגמרי. צריך לעשות באמת מאמץ ניכר כדי לכסות ככה על גוף היצירה של לוין. מאמץ ניכר ומיותר.

הדבר היפה אצל לוין הוא שגם בקומדיות הכי גסות שלו, תמיד יש רגע, או כמה רגעים, של רגש טהור, ואיזשהו אפקט חזק מאוד שנותר אחרי הצפייה, של עצב אמיתי, של אמפתיה. אחרי שגמרנו לצחוק. זהו הקתרזיס הייחודי של לוין, הפיוט המיוחד שנשאר בלב אחרי כל הגסויות, במראה הבימתית הייחודית שלו לטבע, מראה אמינה ומוגזמת במכוון.

בתוך כל המהומה של "רווקים ורווקות" יש גם כמה רגעי משחק יפים, שכנגד כל הסיכויים מצליחים לבצבץ. הדבר ניכר בעיקר במשחק של יריב דהן המצוין בדמות של אויסטווינד, שהוא מין סריס של בולבה. העובדה שאין לו הרבה טקסט כמו הצילה את דהן מידיו הפולשניות מדי של הבמאי, מהמניירות והאילוסטרציות העודפות. לכן הוא מצליח לספק בהצגה את הרגעים הכי יפים שלה, הפשוטים והנקיים. גם רות רסיוק מפגינה כישרון משחק ושירה ויש לה נוכחות בימתית חזקה. מיקי ליאון גם מביא דמות משעשעת.

חנוך לוין לא צריך את כל ההוא־הא הזה. את כלי הנגינה. לטקסט יש מנגינה משלו. היא מובהקת, מצחיקה ועומדת בזכות עצמה. חבל שהבמאי לא השכיל להקשיב לה.

"רווקים ורווקות". תיאטרון גשר. מאת חנוך לוין. בימוי: עמית אפשטיין. תפאורה: ערן עצמון. תלבושות: אולה שבצוב. תאורה: אבי יונה בואנו (במבי). מלחין: אביב קורן. תנועה: אריאל וולף. משחק: עידו מוסרי, נטע שפיגלמן, מיקי לאון, רות רסיוק, יריב דהן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ