עמוס עוז היה יכול ללמוד משהו ממחזאים ובמאיות

העיבוד לבמה של "סיפור על אהבה וחושך" בתיאטרון החאן קליל יותר מהמקור, אך זורם ומהנה. אם אין לכם כוח לקרוא כ–600 עמודים וגם אם כבר קראתם, ההצגה מומלצת ומוצלחת

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מתוך "סיפור על אהבה וחושך" (עם יונתן בר אור כעוז הצעיר). דמויות ססגוניות משכונת ילדותו של עוז
מתוך "סיפור על אהבה וחושך" (עם יונתן בר אור כעוז הצעיר). דמויות ססגוניות משכונת ילדותו של עוזצילום: יעל אילן
ננו שבתאי
ננו שבתאי
ננו שבתאי
ננו שבתאי

לא קל לתמצת ספר פרוזה של כ–600 עמודים ולצקת אותו לתבנית חדשה של מחזה. "סיפור על אהבה וחושך", הרומן הנחשב של עמוס עוז, מתחקה אחר שלושה דורות של משפחת קלוזנר, ועולה כעת בתיאטרון החאן הירושלמי. הדובר בספר הוא עוז המבוגר, המשחזר את ילדותו, חוזר לאחור לביוגרפיות של הוריו ושל סבו וסבתו בגלות ומתקדם אט אט להווה בארץ ולעתיד, עתיד שבו שאלת התאבדותה של אמו פניה היא השאלה המרכזית והכואבת ביותר.

יש לציין כי למרות ערכו, ל"סיפור על אהבה וחושך" היה טוב בהרבה לו היה נתקל ביד עורך קפדן שהיה מסיר ממנו לפחות 200 עמודים כדי שיהיה מהודק וטוב יותר. הספר סובל מחזרתיות עודפת, שנדמה שהיא תוצר של סופר שהתרגל כל כך לחיבוק הקוראים והממסד, עד שאיבד מהביקורת העצמית הנחוצה כל כך לכותב המתענג יתר על המידה על מעשה ידיו. יש בספר פרקים שבהם החזרתיות נדמית כמעט כמו טעות: משפטים כמעט זהים או נושאים ששבים בגרסאות דומות מדי לאורך פרקים רבים. אלה בדרך כלל מסופרים בנימה של מי שיודע שהסיפור "טוב", ולכן הוא חוזר עליו שוב ושוב, מה שדווקא מחליש את האפקט במקום לחזקו.

פטר קנולר כעוז הצעיר משמאלצילום: יעל אילן

רוח התקופה

הבמאית איה קפלן שעיבדה את הספר לבמה עשתה עבודה דרמטורגית טובה. היא בחרה להתחיל ולסיים את המחזה בעוז המבוגר, המנסה לכתוב את קורות משפחתו, כאילו כדי לרפא את נפשו המיוסרת משאלות שלא נענו, סצינות ילדות לא פתורות וכאבים שלא שככו. לשם כך הוא כאילו מקים לתחייה את סבו וסבתו, את הוריו, ועוד דמויות ססגוניות משכונת ילדותו כרם אברהם.

יהויכין פרידלנדר, כעוז המבוגר, מתמודד יפה עם תפקיד לא קלצילום: יעל אילן

נדמה שקפלן שמה דגש דווקא על סצינות שיש בהן ממד קומי, שמקבל משנה תוקף על הבמה כשמבצעים אותן באופן חי שחקנים. כך למשל הסצינה שבה כל המשפחה, עמוס הילד, הוריו וסבא וסבתא שלו, באה לבית מרקחת חגיגי מאוד כדי להתקשר לאחותה של פניה שגרה בתל אביב. השיחה בין כל הדמויות לנמענת דלה מאוד: הם מודיעים שאין חדש ושהכל בסדר, אבל נערכים לשיחה כאילו היא תחרוץ גורלות.

דרך זה עוברת כמובן כל רוח התקופה, השונה כל כך מימינו. התמימות, הפחד מפירוד — תוצר לוואי של השואה — והפער שקיים בין עמוס הילד לדורות המבוגרים. כך גם הטיפול בדמותה של הסבתא, "חולת הניקיון". האלמנט הקומי של האובססיה לניקיון קיים במקור ונדמה שאפילו הטקסט לא עבר פה שינוי ממשי, אלא שהצפייה בסבתא רוחצת את עמוס הקטן ומקרצפת אותו מדגישה את הקומיות, קצת על חשבון האימה המסוימת שבספר. בעיבוד הבימתי נוספו גם שירים כמו "המנון הפלמ"ח", "ואולי" ו"האמיני יום יבוא".

מתוך ההצגה. עיבדו בו השחקנים הם המרכזצילום: יעל אילן

כל אלה גורמים לתוצאה להיות קלילה וזורמת יותר מהמקור הספרותי. עם זאת בעיבוד הנוכחי לבמה חסר ממד שהיה חזק מאוד בספר וחבל שלא בא לידי ביטוי על הבמה כמעט בכלל. האלמנט הזה הוא האהבה לספרות, למלה, לידע והצמא להשכלה. זה דבר שמאפיין באופן מובהק את רוב המשפחה המתוארת ברומן. הוא בולט בעיקר אצל האב, האיש המשכיל כל כך, הספרן המתוסכל שהיה אמור להצליח כסופר או כמרצה בכיר, אדם שלא מבזבז כמעט רגע בלי להוסיף לבנו, עמוס הצעיר, ידע מילולי או כללי ייחודי. בספר עוז מיטיב להראות את האהבה החושנית הזאת למלים ולספרים: כיצד אביו ממשש את הכריכות, וגם הוא, וכיצד הוא מבאר שורשים של מלים לילד הקטן. וכמובן, דמותו של קלוזנר הדוד, שבספר היא מרכזית כל כך, ופה נשמטה. הדבר הזה בהחלט חסר בעיבוד הבימתי, והיה יכול לשמש בעדינות כעוד איפיון לדמויות, לא רק של האב, אלא גם של האם, שאמנם נראית קוראת, או ממחיזה עם בנה קטעים מספרים, אבל אהבת הספרות בכל זאת לא עוברת פה ממש.

התפאורן אדם קלר הגה פה רעיון מוזר בהקשר זה: יריעת נייר שחורה חוצה את הבמה לרוחבה ומכסה את פנים הבמה, כשהנייר נקרע אט אט עד שהוא חושף את דירת הילדות של הגיבור, מלאת ארונות הספרים העמוסים. זה רעיון שכלתני, סטודנטיאלי, שבפועל לא עובד ונראה כאמור מוזר ומיותר.

מתוך ההצגהצילום: יעל אילן
רגעים קומיים רביםצילום: יעל אילן

מעורר השתאות

אבל מלבד אלה, העיבוד טוב והשחקנים בו הם המרכז. הם עושים עבודה טובה מאוד בהחייאת הסיפור: יהויכין פרידלנדר, כעוז המבוגר, מתמודד יפה עם תפקיד לא קל, כי הוא יותר דמות־מספר מאשר דמות דרמטית. הוא משחק רוב הזמן ברגישות, בהקשבה, אך לעתים גולש לדקלום בעל חשיבות עצמית מופרזת. תמר אלקן־מאושר, כאמא־פניה, עדינה ורגישה גם, משכנעת בהבעת אהבתה לבנה ואחר כך גם בהבעת הכאב חסר השם, הדיכאון שממנו היא סובלת. היה כדאי לתת לה עוד מקום, טקסטואלי או אחר, לבטא את המקומות הקשים יותר, לקראת התאבדותה. יואב היימן כרוקח, כשכן ועוד, מלא חיים על הבמה. הוא משחק בהנאה כזאת, שמדביקה את הקהל. ויטלי פרידלנד כאריה, האב, משחק באופן משכנע. הוא מביע כזאת עדינות, צניעות וזעם כבוש שמאפיין את הדמות מעוררת האמפתיה. אודליה מורה־מטלון, כסבתא האובססיבית לניקיון היא לא הליהוק המתבקש לדמות כה חמורה. אבל בזכות יכולותיה הקומיות, היא עוברת באופן טבעי, והמשפט האחרון שהיא אומרת על הבמה — ממש יש חשק שכך ההצגה תיגמר, ללא האפילוג המיותר של עוז המבוגר. כי אם כבר הומור, אז למה לא עוד קצת.

אריה צ'רנר, כסבא, מעביר דמות נהדרת. במחזה ניטל ממנו האפיון של מוכר הבגדים חובב הנשים ועוד דברים המתוארים בספר שיוצרים דמות עגולה. אבל צ'רנר הצליח למלא את החסרים האלה. האיכות הפיזית, הגשמית שלו, היא חזקה. לכן כשהוא פונה לפתע לדקלם שיר נמלץ (שהרי גם הסב "חוטא" בכתיבה) זה יוצר אפקט קומי אדיר. אלו הרגעים המצחיקים ביותר בהצגה. כרמית מסילתי־קפלן טובה גם כחברה של האם וכשכנה. ולסיום: פטר קנולר, הילד השחקן כעמוס הילד — מעורר השתאות במקצועיות שלו. יש לו מחוות של שחקן בוגר, והבנה רגשית שניכרת בכל משפט או מחווה בימתית.

עבודה טובה מאוד בהחייאת הסיפורצילום: יעל אילן

זו הצגה קלילה מהמקור, אבל זורמת ומהנה. אם אין לכם כוח לקרוא כ–600 עמודים וגם אם כבר קראתם, העיבוד הזה מומלץ ומוצלח.

"סיפור על אהבה וחושך". תיאטרון החאן. על פי ספרו של עמוס עוז. עיבוד ובימוי: איה קפלן; דרמטורגיה: שחר פנקס; תפאורה: אדם קלר; תאורה: רוני כהן; מוזיקה: דורי פרנס; תנועה: עמית זמיר; וידיאו ארט: גיא רומם; משחק: יהויכין פרידלנדר, תמר אלקן־מאושר, ויטלי פרידלנד, אודליה מורה־מטלון, אריה צ'רנר, כרמית מסילתי־קפלן, יואב היימן, יונתן בר אור/פטר קנולר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ