יהדות? איסלאם? בודהיזם? תשכחו מזה. הדת החדשה היא ריצת מרתון

מרתונים הם הדבר הכי לוהט עכשיו, גם בתיירות, ואלפים באים לארץ רק כדי להזיע בריצות מפרכות בירושלים, בטבריה והרחק במדבר. האם הם מתענים או נהנים? ומה הסיפור של הדֶני שמתכונן לרוץ כאן את המרתון ה-500 שלו?


מרתון טוקיו, 2014
מרתון טוקיו, 2014צילום: The Yomiuri Shimbun / Miho Takah
משה גלעד
משה גלעד
משה גלעד
משה גלעד

"כל עיר שרצתי בה היא שלי. אני כובשת אותה. בכל מקום שאני רצה מרתון אני נהפכת חלק מהעיר". מרים רודריג־פרחי אומרת את הדברים בקול מהורהר. במשך כמה דקות היא מנסה להסביר את הקסם של ריצת מרתון בעיר זרה. קשה מאוד להסביר את סוד המשיכה של ריצה ארוכה, שנמתחת על פני 42 קילומטרים, למי שמתקשה לרוץ 400 מטרים.

רודריג־פרחי, בת 66, רצה כבר תשע שנים. כאשר התחילה לא ידעה לרוץ, לדבריה. "ראיתי שפתחו בפארק הירקון קבוצת ריצה והצטרפתי אליה. בהתחלה רצתי ממש לאט ולמרחקים קצרים. ראיתי להפתעתי שאני לא מתה. היו לי אז המון בעיות בחיים והריצה קצת עזרה לי לצאת מהן. כאשר התקדמתי ועמדתי לרוץ בפעם הראשונה 10 קילומטרים, לא ישנתי כל הלילה. הייתי בטוחה שאפול ואמות, אבל זה לא קרה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ