חזרתי לשביל המסומן הראשון בארץ והבנתי מה עשינו לים המלח

אחרי כמה תאונות של מטיילים סומן ב–1947 השביל הראשון בארץ, מעין פשחה לראש צוקים. משה גלעד טיפס עליו, נדהם מהנוף הבראשיתי, נוכח כמה אסוני הוא הייבוש של ים המלח, והרהר במה שהפך מאז לטרנד מוגזם: סימון שבילים

משה גלעד
משה גלעד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
שמורת עיינות צוקים
שמורת עיינות צוקים. הכתם הכחול הרחוק מימין הוא ים המלח, שבעבר הגיע עד רגלי ההרצילום: אוליבייה פיטוסי

העלייה לראש צוקים מייגעת. השביל מטפס בהר בשיפוע חד, אבל כאשר מגיעים למעלה, לראש המצוק, זוכים לראות את אחד הנופים הכי יפים בישראל. ים המלח, עיינות צוקים, הרי מואב. מיד לאחר מכן מכה התובנה כמו פטיש בראש: הנוף הזה השתנה לחלוטין ב–70 השנים האחרונות — מאז סומן כאן השביל הראשון ב–1947. אם יש איפשהו בית דין סביבתי של היקום, נתקשה לצאת ממנו זכאים. ים המלח הוא כתב האישום שלנו. אין שופט שיזכה אותנו. השביל שעולה לראש צוקים מאפשר להבין את גודל הבעיה. כאשר סומן השביל לחכו מי ים המלח את המצוק. היום רחוק קו המים כשני קילומטרים משם. שטח עצום של קרקע חומה, מצולקת בחריצים עמוקים, מפריד בין התצפית בראש צוקים לבין ים המלח.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ