שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

המקום שבו מתרחשת הגרסה הבלקנית של רומיאו ויוליה

פיטייה, אחת הערים הקסומות לחופי הים האגאי שהיא טורקית ויוונית באותה המידה, היא דוגמה חיה לשרירותיות של מושג מופשט כמו "לאום". מאחורי יופייה והשקט שלה מסתתרים כאב וטראומה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טורקיה פתייה טלמסוס עתיקות
עיר הרפאים קייאקוי. תמונה עצובהצילום: SEBAHATDOGEN / Shutterstock.com

הדברים האלה נכתבים בשעת לילה מאוחרת בעיירת דייגים זעירה על החוף הטורקי של הים האגאי. כלבי רחוב גדולים רובצים על הרציף ואנשים מעטים עוברים בשביל שלאורך שורת הבתים. במסעדה היחידה כיבו את האורות ובעליה יושבים בחוץ עם ילדיהם הקטנים והגדולים ומקשיבים למוזיקה טורקית רכה מטייפ מסורבל ומיושן. מדי פעם עובר הפסקול במפתיע לשיר של סטינג או נורה ג'ונס, ולבסוף חוזר רק שיר טורקי אחד שנשמע כמו שיר ערש מתוק. המשפחה מזמזמת אותו שוב ושוב עד שכולם נשמעים מנומנמים. המוזיקה דועכת ועל הרציף משתררת דממה. המלטמי, סערת יולי אוגוסט שהכתה גלים גבוהים כל היום, נרגעה. רוח לילית קלה נושבת בדגלים האדומים הגדולים ומשכשכת חרש את מי המפרץ שנחילי דגים אינסופיים נהרו בהם אחר הצהריים מחוות הדגים הסמוכות. אפילו הדגים ישנים עכשיו, והדייגים שנשמו אוויר צלול והתעוררו עם הקרירות והתה החריף הלכו לנוח. בעלות השחר ילווה סלסולו המוקלט של המואזין את תקתוק מנועי הסירות שלהם שייצאו מהמפרץ אל הים הפתוח.

תגובות