משה גלעד
משה גלעד

מאתיים מטר לפני שער הכניסה לקיבוץ אור הנר פונה דרך עפר שמאלה. רגע לאחר מכן אנחנו ניצבים מול שדה ענק של כלניות אדומות. הן נמוכות, ניכר בהן שישמחו לעוד כמה ימי גשם בחורף המוזר הזה, אבל רואים שהן משקיעות מאמץ. מיליוני כלניות בשדה אחד ירקרק, שמטפס בחלק הרחוק שלו על גבעה קטנה. כמה משוכות צבר מקיפות את השדה ושקד בשיא פריחתו צומח על גדת נחל שקמה. באפיק הנחל עוד אפשר לראות קצת מים ירוקים. המרכיבים הפשוטים האלה, לצד חורשת אקליפטוסים קטנה, יוצרים יופי והתרגשות אמתית. כדאי להזדרז. סוף השבוע הנוכחי (1 במארס) הוא האחרון ב"פסטיבל דרום אדום" של שנה זו. לבנת גינזבורג, מיוזמי האירוע השנתי בצפון הנגב, מגחכת בעליזות כאשר אני מעלה ספקות בנוגע לצמיחה ולהתפשטות הטבעית של הכלניות באזור. "לא!" היא טוענת בתוקף. "אין כאן שום זריעה או הפצה מלאכותית של הכלניות. אנחנו לא מתערבים בריבוי שלהן. זה קורה באופן טבעי. הדבר היחיד שנעשה כדי לטפח את הכלניות הוא רעייה מבוקרת של עדרי צאן, שמארגנת קק"ל. הכבשים חכמות. הן אוכלות את העשב ולא נוגעות בכלניות. כך, בשנה הבאה, יהיו לכלניות פחות מתחרים והן יפרחו בעוצמה רבה יותר".

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ