הפתרון השוודי לשכונות המצוקה של שטוקהולם

ביקור בשכונות המצוקה בשטוקהולם, בין תיאטרון ילדים למוסדות תרבות אחרים, מגלה כיצד מתמודדת שוודיה עם בעיות של אינטגרציה ומגוון אתני

משה גלעד
משה גלעד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
משה גלעד
משה גלעד

"אני בטוחה שהשוודית שדימיינתם לא נראית כמוני". למורין הופרס, צעירה שחורה ואנרגטית, שגוון עורה הכהה בוהק בשמש, יש צחוק מתגלגל ומדבק. הופרס מנהלת את המרכז הרב־תרבותי בפיטיה (Fittja), פרבר דרומי של שטוקהולם. הנסיעה ברכבת התחתית ממרכז העיר לפיטיה נמשכת כחצי שעה. כאשר יוצאים מתחנת הרכבת נדמה שנחתנו בארץ אחרת. הבניינים הם בתי שיכונים ארוכים. העוני ניכר ורוב התושבים כהי עור. הפגישה מתקיימת כאשר הופרס מוקפת קבוצת ילדים בני עשר, שמדביקים נוצות על כיסאות ויוצרים כנפיים. הם מכינים תערוכה שתוצג במרכז התרבות המקומי ונושאה "המקום שלי". כיסאות עם כנפיים זה המקום שלהם? הופרס אומרת שאולי הם רוצים לעוף מפה, או אולי לטייל, או לרמוז לכך שהמשפחה הגיעה מארץ רחוקה.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ