30 שנה אחרי נפילתה, חומת ברלין היא עדיין חלק מהדנ"א של העיר

כיום החומה פופולרית ומשמעותית יותר מכל אתר אחר בבברלין, אך האופטימיות של 9 בנובמבר 1989 התפוגגה מאז. "מה שברלין צריכה היום הוא איחוד חברתי. יש כאן עדיין מזרח ומערב"

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אזרחים ממערב גרמניה וממזרח גרמניה עומדים על חומת ברלין, מול שער ברנדנבורג. 10.11.89
משה גלעד
משה גלעד
ברלין
משה גלעד
משה גלעד
ברלין

אוולין צופקה היא כיום עובדת סוציאלית ופעילה חברתית. לפני 30 שנה בדקה לדבריה את גבולות הסבלנות של השלטונות במזרח גרמניה. כחברה בקבוצת מתנגדים למשטר נעצרה לפחות פעם בחודש ונחקרה אינספור פעמים על הפעילות שלה ושל חבריה לארגוני ההתנגדות.

"היינו צעירים, אופטימיים וכועסים מאוד", היא מספרת באירוע המתקיים במוזיאון בודה, באי המוזיאונים, במלאת 30 שנה לנפילת חומת ברלין. "רצינו להוכיח לכולם שהמשטר משקר כל הזמן. שהם מזייפים את הבחירות. היה רגע שבו הבנו שהם, השלטונות, חוששים מאתנו לא פחות משאנחנו פוחדים מהם. זו היתה הארה. משם כבר התקצרה הדרך לנפילת החומה".

למעלה: מכוניות עוברות בצ'ק פוינט צ'רלי במרכז ברלין, אפריל 1978. למטה: תיירים ומבקרים באותו מיקום בתחילת נובמבר 2019
למעלה: מכוניות עוברות בצ'ק פוינט צ'רלי במרכז ברלין, אפריל 1978. למטה: תיירים ומבקרים באותו מיקום בתחילת נובמבר 2019צילום: Markus Schreiber/אי־פי

צופקה משתתפת כיום בקבוצה שחבריה מספרים בהתנדבות, בעיקר בבתי ספר, על קריסת המשטר במזרח ברלין. "גם היום חייבים לספר מהי דיקטטורה ומהו חופש דיבור. שום דבר לא מובן מאליו", היא אומרת בהתרגשות.

אוולין צופקה. הייתה חברה בארגוני התנגדות למשטר ונחקרה אינספור פעמים
אוולין צופקה. הייתה חברה בארגוני התנגדות למשטר ונחקרה אינספור פעמיםצילום: משה גלעד

בספר "חברים מוחלטים" תיאר ג'ון לה קארה את המפגש הראשון של גיבורו מונדי עם חומת ברלין כך: "חומת בטון בגובה שישה מטרים שבראשה נזר תיל דוקרני והילה חולנית של זרקורים חוסמות את דרכו. תחילה הוא ממאן לזהות אותה. אַת פנטזיה, תפאורת סרט, אתר בנייה" (כנרת, תרגום אהוד תגרי).

"מבחינתנו השאלה הגדולה היא איך ברלין מתמודדת עם ההיסטוריה. החומה היא יותר מפיסת בטון. היא עדיין עושה לנו עור ברווז"

כריסטיאן טנצלר, מראשי לשכת התיירות בברלין

בדיוק 30 שנה חלפו מאז נפילת החומה שחצתה את העיר. ליל 9 בנובמבר 1989 הוא אחד הלילות ההיסטוריים בעידן המודרני. לעתים קרובות משווים אותו להסתערות על הבסטיליה במהפכה הצרפתית. מהבסטיליה לא נותר זכר. חומת ברלין, שחצצה בין מזרח למערב במשך 28 שנים, קרסה, פורקה, נותצה, נעלמה ובשבוע האחרון, בעת ביקור בברלין, נדמה שהיא מעולם לא היתה נוכחת ומוצקה יותר. למעשה, רבים מתושבי העיר אמרו שהיא בלי ספק האייקון התרבותי הכי בולט בברלין. גם להם זה נשמע מוזר איך החיץ הזה, שנבנה בחיפזון בבנייה מרושלת, מבטון אפור, נהפך לסמל תרבות.

תושבי העיר חוגגים על חומת ברלין בשעה שתושבי גרמניה המזרחית (בגבם למצלמה) זורמים דרך החומה המנותצת אל תוך ברלין המערבית לכיכר פוטסדאם, 12.11.89
תושבי העיר חוגגים על חומת ברלין בשעה שתושבי גרמניה המזרחית (בגבם למצלמה) זורמים דרך החומה המנותצת אל תוך ברלין המערבית לכיכר פוטסדאם, 12.11.89צילום: Lionel Cironneau/אי־פי

החומה פופולרית ומשמעותית בעיר הרבה יותר משער ברנדנבורג, מבניין הרייכסטאג, או מהמוזיאון היהודי, האיקוני כביכול, שבנה דניאל לבסקינד. בגלויה צבעונית שקיבלתי רואים את החומה צצה ונעלמת מול הרייכסטאג. רגע היא שם ב–1990, חלקה הרוסה, ורגע היא נעלמת ורוכבי אופניים מדוושים ברחוב בשלווה. צריך רק להזיז את הגלויה.

"היה רגע שבו הבנו שהם, השלטונות, חוששים מאתנו לא פחות משאנחנו פוחדים מהם. זו היתה הארה"

אוולין צופקה, חברה לשעבר בתנועות התנגדות למשטר במזרח גרמניה

ביקור עכשווי בעיר מוכיח שהחומה עדיין מעסיקה את הברלינאים ללא הרף. תושבי בירת גרמניה הם לוקאל־פטריוטים גדולים. הם שבים ואומרים שהם קודם כל ברלינאים, אחר כך אירופאים ורק בסוף גם גרמנים. הברלינאים עוסקים בחומה במובן הפיזי ובעיקר במובן המטאפורי — מה ההבדלים והפערים שנותרו בין המזרח למערב. איך אלה משפיעים היום על העיר ואיך מתגברים על הבעיות החברתיות הרבות, שכולם מודעים להן ועסוקים בהן. בארוחה החגיגית שאירח ראש העיר מיכאל מולר לרגל 30 לנפילת החומה הקפידו לציין ששני שפים הכינו את האוכל — אחד מן המזרח והאחר מהמערב. גם צמד המוזיקאיות שניגנו על הבמה ציינו שאחת מהן גדלה במזרח ברלין והשנייה במערבה. כל אחד מבני שיחי ידע לזהות מי מגיע מהיכן. במובן זה החומה לא הלכה לשום מקום.

בירת הריגול

חומת ברלין הוקמה באוגוסט 1961, בעיצומה של המלחמה הקרה. תמיד ראו בה את מסך הברזל המוחשי, את החיץ בין המדינות הקומוניסטיות למערב, את חזית המאבק בין הגושים בעולם. באותן שנים נראה היה שכל זה יוביל למלחמת עולם שלישית, אטומית, הרסנית. מאות ספרי וסרטי ריגול עסקו בחומה ותיארו אותה.

מודעות פרסום ענקיות בירוק זרחני מכנות בימים אלה את ברלין "בירת הריגול העולמי" ומשכנעות את התיירים לבקר במוזיאון הריגול (המצוין והמשעשע מאוד) בכיכר פוטסדאם. "המרגל שחזר מן הכפור" של ג'ון לה קארה הוא רק דוגמה אחת, טובה, לברלין בשנות ה–60. בפרק הסיום של הספר הקלאסי נכתב: "לפניהם הפרידה רצועה של כשלושים מטר. היא נמתחה לאורכה של החומה ימינה ושמאלה. במרחק של כשבעים מטר לימינם ניצב מגדל שמירה. קרן האור של זרקור המגדל השתעשעה לאורך הרצועה. (...) בכל פעם שהאור נעצר הם יכלו לראות את אבני החומה ואת הקווים המרושלים של הבטון שהונח בחיפזון". בדיוק במקום שמתאר לה קארה ניצב עכשיו האתר Berlin Wall Memorial — פארק שמוקדש בעיקר ל–136 תושבי העיר שנהרגו בניסיון לחצות את החומה.

אתר זיכרון המוקדש ל–136 תושבי העיר שנהרגו בניסיון לחצות את החומה
אתר זיכרון המוקדש ל–136 תושבי העיר שנהרגו בניסיון לחצות את החומהצילום: משה גלעד

חומת ברלין, זו שנעלמה לפני 30 שנה, נוכחת עכשיו ב–30 מוזיאונים קטנים וגדולים, באתרי הנצחה ושימור, בתצוגות תלת ממדיות ובטכנולוגיה של מציאות רבודה. היא קיימת בשלטי הנחיה, בגלריות סגורות ופתוחות, בציורי גרפיטי ובמזכרות. היא שם בשקי החול שעדיין מונחים בצ'ק פוינט צ'רלי, בודקה של ש.ג שזכתה לאחרונה בסקר אנגלי בתואר "אטרקציית התיירות השנייה הכי מאכזבת בעולם" (אחרי המונה ליזה ולפני הילד המשתין מבריסל). לאורך נתיב החומה יש שבילי רכיבה על אופניים שסומנו בקפדנות. השבוע נחנך אתר חדש שמאפשר למבקרים לצפות במנהרות שנחפרו תחת החומה. אחד הסיורים שבהם השתתפתי התנהל כולו במחילות שהובילו בין תחנות הרכבת התחתית שנחסמו בשנות ה–60. ב"ארמון הדמעות" ליד תחנת הרכבת פרידריכשטראסה יש תצוגה שמוכיחה שגם בימים הקשים ביותר הבריחו למזרח העיר תקליטים של דייוויד בואי (שהקליט שניים משלושת אלבומי "טרילוגיית ברלין" האיקונית באולפני האנזה שמול החומה).

בכניסה לקניון של ברלין בכיכר פוטסדאם יש קטע חומה באורך שישה מטר. הוא הובא לשם ממחסן כלשהו, ציורי הגרפיטי עליו אינם מקוריים ובכל זאת, באופן מוזר, מעטר גוש הבטון האפור את הכניסה לקניון המפואר. כך גם בכניסה לקניון ארקדן, ובעוד עשרות מקומות בעיר. קטעים קטנים מן החומה, ברוחב מטר או שניים, צצים מפעם לפעם במכירות פומביות ביזאריות. לאחרונה נמכר קטע חומה "אוריגינלי" כולל גרפי דהוי, תמורת 12 אלף יורו. הקונה הסביר שגוש הבטון, שברזלים חלודים מבצבצים ממנו, יתאים כמו כפפה למדשאת גן ביתו. הוא ישדר לדבריו למבקרים בבית מסר של "חירות ושלום".

קטע חומה באורך שישה מטר בכניסה לקניון של ברלין בכיכר פוטסדאם. ציורי הגרפיטי עליו אינם מקוריים ובכל זאת הוא מעטר את הכניסה לקניון המפואר
קטע חומה באורך שישה מטר בכניסה לקניון של ברלין בכיכר פוטסדאם. ציורי הגרפיטי עליו אינם מקוריים ובכל זאת הוא מעטר את הכניסה לקניון המפוארצילום: משה גלעד

יותר מ–200 אירועים מתקיימים בימים אלה ברחבי העיר כדי לציין את נפילת החומה. הרשימה כוללת עשרות סרטים ותערוכות צילום, קונצרטים והופעות (הבולטת שבהן היתה זו של פטי סמית. אחד הצופים בה תיאר אותה כאחת משלוש ההופעות המרגשות ביותר שראה בחייו. השתיים האחרות היו לדבריו הופעות של דייוויד בואי בעיר, לפני ואחרי נפילת החומה).

באחד האירועים הבולטים, שנערך ביום חמישי האחרון בכנס Q BERLIN, הופיעה כלת פרס נובל לשלום, העיראקית־יזידית הצעירה נאדיה מוראד, שנולדה לאחר קריסת החומה, ודיברה באופן מרגש מאוד על חשיבותה של מעורבות חברתית כמו זו שהביאה לנפילת החומה.

אירועי ליל הבדולח שאירע בדיוק באותו תאריך כמה עשרות שנים קודם לכן (9.11.1938) התקיימו בשבוע האחרון לצד אירועי נפילת החומה אבל היו מצומצמים, צנועים וכמעט בלתי מורגשים בעיר. האירוע המרכזי לזכר ליל הבדולח התקיים תחת אבטחה כבדה במיוחד בבית הכנסת החדש בעל כיפת הזהב ברחוב אוראניינבורגר.

כריסטיאן טנצלר, מראשי לשכת התיירות של ברלין
כריסטיאן טנצלר, מראשי לשכת התיירות של ברליןצילום: משה גלעד

מזל ששימרנו את החומה

כריסטיאן טנצלר, מראשי לשכת התיירות של ברלין, הסביר את הייחוד של האירועים השנה כך: "המטרה המרכזית שלנו השנה היא להזכיר מה קרה לאנשים שהיו חלק מהמהפכה וגם לאלה שנאלצו לקבל את השינוי. האחרונים נאלצו לשנות את חייהם ביום אחד וזכו עד היום למעט מאוד תשומת לב. גם היום יש קיטוב בחברה שלנו. כולנו מדברים על הפלת חומות ועל חופש, אבל אלה דברים שצריך לעבוד בשבילם גם היום, 30 שנה אחר כך. פטי סמית אמרה בהופעה שלה 'כל אחד צריך להרים את קולו' וזה בדיוק כך.

"מה שברלין צריכה היום הוא איחוד חברתי. יש כאן עדיין מזרח ומערב. תושבי המזרח עדיין חשים מקופחים. יש להם פנסיה נמוכה ושכר נמוך ופחות משרות ניהול. אלה עדיין שרידי חומה שעומדים בעיר".

בחיילי גבול ממזרח גרמניה נראים מבעד לפרצה שפתחו מפגינים בחומת ברלין באזור שער ברנדבורג, 9.11.1989
חיילי גבול ממזרח גרמניה נראים מבעד לפרצה שפתחו מפגינים בחומת ברלין באזור שער ברנדבורג, 9.11.1989 צילום: LIONEL CIRONNEAU/אי־פי

מה החשיבות של החומה היום?

החומה היא חלק מן הדנ"א של העיר. אי אפשר להבין את ברלין בלי להכיר את ההיסטוריה של החומה. היא מה שמייחד את העיר לטוב ולרע. היום אנחנו מבינים היטב את התבונה בהחלטה שהתקבלה בשנות ה–90 לשמר חלקים מהחומה, למשל את האיסט סייד גלרי (קטע חומה מקורי באורך 1.3 קילומטר שהברלינאים אוהבים לכנות 'הגלריה הפתוחה הגדולה בעולם'. אלפי תיירים צעדו לאורך הגלריה והצטלמו על רקע הציור של ליאוניד ברז'נייב מנשק את אריך הוניקר).

לדברי טנצלר, "חייבים לשמר את מה שנותר מהחומה כדי לזכור מה קרה. אם הכל ייעלם לא נלמד מההיסטוריה שלנו. זו הדרך שלנו להתמודד, גם אם זה כואב".

בתחום התיירות יש לדבריו שתי השפעות מכריעות לחומה. הראשונה והברורה ביותר — החומה היא כיום האטרקציה המרכזית בעיר. 90 אחוז מהמבקרים בברלין בפעם הראשונה מחפשים אותה או את האתרים שקשורים אליה. יש לזה משמעות כלכלית גדולה בעיר שבה ביקרו השנה 13.5 מיליון תיירים (פי שלושה מישראל). מספר התיירים הישראלים בברלין ירד השנה בעשרה אחוז.

המרכיב השני והמעניין יותר הוא, לדברי טנצלר, הדימוי של העיר. "מבחינתנו השאלה הגדולה היא איך ברלין מתמודדת עם ההיסטוריה. החומה היא יותר מפיסת בטון. היא עדיין עושה לנו עור ברווז. הדימוי של העיר מחובר אליה לחלוטין. אנחנו טיפוסים נוסטלגיים. יש כאן מוזיאונים למכונות כתיבה, למכונות תפירה ולמכוניות הטראבי המזרח־גרמניות וזו באמת היתה מכונית מחורבנת. יש כאן מוזיאון לשטאזי. אתה יכול ללון בדירה שעוצבה בדיוק כמו במזרח גרמניה. לא תענוג גדול".

"יש כאן מוזיאונים למכונות כתיבה, למכונות תפירה ולמכוניות הטראבי המזרח־גרמניות וזו באמת היתה מכונית מחורבנת"
"יש כאן מוזיאונים למכונות כתיבה, למכונות תפירה ולמכוניות הטראבי המזרח־גרמניות וזו באמת היתה מכונית מחורבנת"צילום: משה גלעד

האם ההתעסקות הבלתי פוסקת בחומה אינה למעשה הדרך של ברלין להסתיר את ההיסטוריה הגרמנית הקודמת, של מלחמת העולם ושל השואה? האם פשוט קל יותר להתעסק בניצחון על הדיקטטורה, בחופש ובאיחוד מאשר בטראומת השואה?

"בפירוש לא. זה רצף אחד. אי אפשר לראות את האיחוד של העיר בלי לראות את הרייך השלישי. זה היה האסון שלנו וזה מה שגרם לכל מה שבא אחר כך. בלי רייך שלישי אין חלוקה של גרמניה, אין חומה בברלין ואין איחוד. יש משהו אנושי ברצון שלנו לדבר על המאבק המוצלח לחופש. אבל אתה צריך גם לזכור שברלין היא היום עיר שונה. חצי מתושבי העיר אינם מקומיים. חמישית מהתושבים הגיעו בכלל מארצות אחרות. זו עיר רב־תרבותית לחלוטין עם מגוון עצום. חלק מהמסר הנוכחי שלנו הוא שברלין היא עיר החופש. לא תמיד היינו חופשיים. טעמנו מהחופש, ומההעדר שלו. יש הבדל גדול".

למעלה: אב ובנו רוכבים על אופניהם לאורך חומת ברלין ביולי 1981 . למטה: אותו מיקום בתחילת החודש הנוכחי
למעלה: אב ובנו רוכבים על אופניהם לאורך חומת ברלין ביולי 1981 . למטה: אותו מיקום בתחילת החודש הנוכחיצילום: Markus Schreiber/אי־פי

בין שתי ערים

כדי להבין כמה העיסוק הבלתי פוסק של הברלינאים בחומה אינו מובן מאליו כדאי להתבונן לרגע בעיר אחרת, שהיתה חצויה כמעט 20 שנה. בירושלים, שבה חלפו כבר 50 שנה מאז סולק הגבול, קשה למצוא זכר כלשהו למקום שבו נמתחו פעם גדרות התיל. העיר אמנם לא ממש "חוברה לה יחדיו" ורוב הישראלים נמנעים מלטייל, למשל, בעיר העתיקה או בשכונות המזרחיות, אבל הגבולות הפיזיים טושטשו, סולקו, נעלמו. ראשי העיר ומתכנניה עשו כל מאמץ להעלים במהירות את החיץ. מי שחוצה את מתחם ממילא בדרכו לשער יפו לא יכול לדעת או להבין איפה התייצבו פעם, במשך כמעט 20 שנה, חיילים ירדנים מול חיילים ישראלים. משער מנדלבאום, שעמד בצד אחר של העיר העתיקה, לא נותר זכר.

תום שגב, ששהה בברלין בעת נפילת החומה בנובמבר 1989 כתב ב"הארץ": "חשתי כמו ביוני 67' בירושלים. המוני האנשים שעברו בין שני חלקי ברלין השתייכו לדור שהתבגר כמו בירושלים אל תוך הידיעה שמעבר לחומה יש עולם אחר, אסור, בלתי מושג ועל כן קסום ומיוחל. והנה הושג. רבים בכו מתחת לשער ברנדנבורג כפי שבכו בכותל המערבי, על מר גורלה של האומה ועל ימי הגאולה שהנה הם קרבים".

20 שנה לאחר מכן, באירועים שציינו 20 שנה לנפילת החומה, תיאר שגב ב"הארץ" את השיחה שניהל עם ברבל בוליי, אחת הפעילות ממזרח ברלין, שנהפכה לאחד מסמלי המאבק בשלטון: "'לא נאבקנו אז על הפלת החומה. לא רצינו באיחוד גרמניה. נאבקנו על חירות האדם, על דמוקרטיה'. היא תיארה לעצמה תהליך ממושך של התבוננות וחשבון נפש, והבראה רוחנית לקראת רפורמה אמיתית במחשבה ובחברה הסוציאליסטית. בפועל הכל קרה מהר מדי, לידה ללא הריון".

חשבתי בשבוע האחרון על הביטוי "לידה ללא הריון" בפינת הרחובות דרזדנר וולדמאר. המדריך בסיור שבו השתתפתי הצביע על קרן הרחוב, שנראית היום כשכונת מגורים רגילה לחלוטין והסביר שכאן צולמה ב–1987, שנתיים לפני קריסת החומה, הסצינה המפורסמת בסרטו של וים ונדרס "מלאכים בשמי ברלין" בה הסרט הופך משחור־לבן לצבעוני. זה קורה לאחר שהמלאך דמיאל (ברונו גנץ), שהתאהב באמנית הטרפז מריון, החליט לחיות את חייו כבן אנוש. גם הוא נולד ללא הריון.

קרן הרחובות הזו נראתה בשבוע האחרון צבעונית כמו פרסומת לחברת אופנה. ילדים רכבו על אופניים ואמא חיבקה את הבת שלה שנפלה. ברלין, בדיוק כמו שכתב לה קארה ב"חברים מוחלטים", היא עדיין פנטזיה, תפאורת סרט, אתר בנייה ועיר נהדרת.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ