בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שושלת נשית

מרב מיכאלי על סבתה

ביקשנו מנשים לספר על דמות נשית במשפחתן, ששאבו ממנה השראה. מרב מיכאלי מספרת על רות מיכאלי, שעשתה מה שרצתה והשיגה כל מה שרצתה

23תגובות

"בשעתו בבית זרע לשמירה הלכו רק גברים. היה שם גרעין של ליטאים, הם היו השומרים. ולמה היה צריך לשמור? זה היה הרי לפני קום המדינה, ב-36'-37', אז היו פדאיון קראו להם. מסתננים כאלה שהיו באים לא להרוג אנשים אלא לגנוב ציוד חקלאי - צינורות, ברזים, כלים, לפעמים אפילו גם טרקטור. ראש השומרים היה יענק'לה, הוא היה ידוע כשומר בימים ההם. אז כשרות התאקלמה בבית זרע היא אמרה איך זה יכול להיות שרק גברים ישמרו ונשים לא?? אנחנו כבר בנות 16-17, יכולות לשמור. יענק'לה התעקש שלא, אז הביאו את זה לוועדת הביטחון. ועדת הביטחון לא רצתה להחליט אז העבירו את זה לאסיפת הקיבוץ. שם כמובן היה ויכוח, היו בעד, היו נגד - רות והחברות שלה לא רצו לוותר. היתה חברה שלה ברכה, היא היתה ג'דה, והיא אמרה לרות - לא מוותרים. אז נתנו להן רובים. אבל לא נתנו להן לשמור כל הלילה, הן שמרו שתיים-שתיים והחליפו אותן בשלוש וחצי-ארבע לפנות בוקר. כשהן ניצחו במלחמה שהן שומרות בלילה אז התחילה המלחמה על העמדות בקיבוץ. למשל, במזכירות לא היו נשים אז רות, ברכה וציפורה התעקשו, והן ניצחו גם במלחמה הזאת".

בית זרע הוא קיבוץ בעמק הירדן, המספר הוא סבא שלי, נחמיה, על אשתו-אהובתו, סבתא שלי, רות. אז כמו שאתן מבינות ומבינים, רות כבר מגיל 17 נלחמה על זכויותיה, ולא רק על אלה שלה. "היה לה רצון חזק - רצון כביר! היא היתה מחליטה איזה דבר, לא היה שום מכשול שיפריע לה לבצע את זה. היא היתה עקשנית על כל דבר - צודק, כמובן, לא סתם דברים. היא היתה המנהלת - בת 17 - המנהלת הראשונה של בית הילדים בבית זרע. הקיבוץ החליט לתת לה אחריות על שבעה תינוקות בגיל 17. רות היתה אתנו בליגה הסוציאליסטית ואחר כך במפ"ם. במפ"ם היו כל מיני אנשים, היא היתה בין המהפכנים הגדולים".

בשנות ה-30 עדיין לא חשבו ששוויון משמעו שגם הגברים ילכו לעבוד בבית הילדים, עד היום ההבנה הזאת נמצאת עדיין בשוליים. רות, בכל אופן, לא התבלבלה בין הקריירה והסמכות של להיות מנהלת של בית ילדים לבין תפקיד האמא ועקרת הבית. "אני רציתי שאחרי שיהיו הילדים שהיא תתמסר לפחות לשנה לילדים. והיא לא רצתה בשום אופן. היא החליטה אחרי חצי שנה שהיא חוזרת לעבוד - חזרה לעבודה. לא יותר מחצי שנה. ואני הייתי על הגב סוחב את הילדים למין מעון, מין גן ילדים שהיה. היא היתה אשה בעלת רצון כביר, היא עבדה בצד ואחר כך בעלית, היא היתה חברת ועד עובדים בעלית, בית חרושת לשוקולד והיא היתה עוטפת סוכריות ביד והיא היתה עושה כל יום פרמיה (תוספת שכר על הספק גדול במיוחד, מ"מ). ופרומצ'נקו - בעל בית החרושת - אמר שחבל, חבל מאוד שיש לה דעות כאלה קיצוניות ושהיא חברת ועד, הוא היה ברצון לוקח אותה להנהלה".

הסיפור, אנחנו כבר יודעות הרי, הוא בעיני המתבונן. סבא שלי הוא זה שמספר ככה את רות, שנפטרה לפני 11 שנה. לכן הסיפור הוא הסיפור של סבא שלי. "אני, מצא חן בעיני אצל רות לא כל כך היופי שלה או הגוף שלה אלא הנחישות שלה. זה שכל דבר שהיא רצתה היא השיגה. זה עשה עלי רושם גדול מאוד". סבא שלי הוא זה שמשתבח באהובתו הלוחמנית, ההישגית, השוויונית. סבא שלי הוא זה שרואה את הנחישות, את הרצון, את ההתעקשות להשיג ואת ההישג כדבר סקסי. אח, איפה איפה הם הבחורים האלה, שיכולים לראות רצון ותשוקה והישגיות אצל אשה ולרצות אותה בדיוק בגללם. אני חושבת שהם שם, ושהגיע הזמן לתת להם לצאת מהארון.

הפמיניזם הוא לא נגד הגברים, להיפך. הפמיניזם מזמין גברים לשחרר את עמדת השליטה ולהיפרד מהבדידות שבאה אתה. לוותר על הבעלות הבלעדית על תשוקה וכוח, ולאמץ את השיתוף ואת ההעצמה שהעמדה האחרת הזאת נותנת להם. ואת החברות. במובן הזה הפמיניזם הוא רווח ממשי ומוחשי לגברים לא פחות מאשר לנשים. סבא שלי הוא כזה. "הנחישות שלה. זה שכל דבר שהיא רצתה היא השיגה. זה השפיע עלי נורא. אמרתי, אני לא רק רודף אחרי רות, אני רוצה להיות החבר שלה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו