שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שושלת נשית

חביבה פדיה על אמה

רק בהדרגה הבינה פרופ' חביבה פדיה שמסע החיים שלה מואר דרך הזיקה המתמדת אל אמה, שמחה עובדיה-פתיה

חביבה פדיה
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חביבה פדיה

רקע ביוגרפי: אשה בכוח האב

אמי, שמחה עובדיה-פתיה, נולדה בכ"ח אב, בכניסה לארץ ישראל מעיראק דרך גבול ירדן. תאריך שנהפך לסמל בחייה; היא היתה אשה המופקדת כשומרת הזיכרון של מסורת אבות ועם זאת המשיכה כל חייה לפרוץ גבולות כמי שלידתו בקו הגבול.

ב-1942 היא היתה, כילדה, הנוכחת היחידה במעמד הסתלקותו של הסבא שלה, הרב יהודה פתיה, מחבר ספרי קבלה תיאורטיים ופירוש ל"עץ חיים" של האר"י, איש חסד ידוע בנתינתו לציבור ובגישתו החדשנית לפירוש חלומות על פי הקבלה. ב-1944 נפטר אחיה הגדול ממנה אז, שמעון צדיק, שבועיים לפני הבר מצווה שלו. ב-1955 נפטרה אמה בדמי ימיה מצער השכול. מאז, והיא פחות מבת 20, נשאה על כתפיה את עול המשפחה השבורה: אב שהתאבל מרה על רעייתו האהובה, אח שהתערער בנפשו ואחות קטנה בת עשר. במקביל הקימה את משפחתה שלה וגידלה בנים ובנות.

ב-1963 יצאה לעבודה כדי לתרום לפרנסת המשפחה ועבדה כמזכירת מחלקת השיקום בביטוח לאומי. ב-1974, השילוב בין תסכול מעבודתה באגף השיקום - שם הזדהתה עם המשוקמים ולא עם הפקידים - ובין הכאב על אחיה הנע מאשפוז לאשפוז הביא אותה לרעיון על אודות הקמת מפעל לשיקום חולי נפש באמצעות עבודה, יצרנות ויצירה. היא הקימה אז - יחד עם אביה - מפעל חלוצי וראשון מסוגו אז בארץ לשיקום תעסוקתי, "חזון פתיה". המפעל אשר הוקם על ידי אשה דתייה שקיבלה לשעריו כל אדם, חרדי או חילוני, איש או אשה, עורר התפעלות ונכתבו עליו מאמרים ועבודות דוקטור.

חביבה פדיה

עוד כתבות ליום האשה: לצעוד בלבוש מינימלי נגד הטרדה | סיפור קצר מאת רונית מטלוןנשים עונות: מיהי פמיניסטית?

בשנות ה-80, לאחר פטירת אביה, היא הקימה את מכון הרב יהודה פתיה לשם קידום הוצאה לאור של כתבי הקבלה שלו. בשנות האלפיים, כשסיפרתי לה על החלום להקים הרכב מוסיקלי ולתת מבע לפיוטים, היא בתוך יום לקחה הלוואה בנקאית פרטית ונתנה את המימון הראשון להנעת ההרכב. בשנים אלה גם פיתחה תוכנית חלוצית להעצמת נשים נפגעות טראומה ומתמודדות נפשית. תוכנית לשיקום נשים נפגעות נפש בסביבה חד מגדרית, מטעמים פמיניסטיים ולא מטעמי הפרדה חרדית, לא היתה עדיין בארץ. בשנים האחרונות לחייה, בעת מחלתה ועל אף התקדמות המחלה, היא השתתפה בכנסים ובשני מופעים ונתנה מונולוג משלה (שניתן לצפייה ביוטיוב: www.youtube.com/watch?v=nPGexbDwYmQ) יחד עם התיאטרון של חזון, תיאטרון נשים נפגעות נפש המשוקמות במפעל חזון פתיה.

תכונותיה של אמי

אמי היתה אשה גדולה מהחיים. מאמינה ברמ"ח אבריה, מלאת ביטחון קיומי וביטחון באל המנחה את דרכיה, אוהבת באהבת ובסערת נפש, אשה שכולה נתינה, אשת מעשה, אדם חדור רוחניות וספוג בתחושה שהחיים עלי אדמות הם קטע קצר ממערך החיים הנצחי של הנשמה ויחד עם זאת אדם בעל חשיבה פרקטית ו"ביצועיסטית". חדשנית, חלוצה, מרדנית מצד אחד ומחויבת למסורת ולזיכרון המורשת המשפחתית מצד אחר.

היא היתה "אם גדולה" וכל כך הרבה אנשים הסתופפו בצל חסדיה שלא ייספרו מרוב ועל רובם לא ידעתי, וחלקם לא נגלו לי אלא לאחר מותה. באחד תמכה כספית, לזה סידרה מקום עבודה, לאלו רצה עם תבשיל חם שהרגע הכינה ובאחר תמכה נפשית וניהלה שיחות עידוד ארוכות. בשמחות המשפחתיות היא בישלה, אירגנה והזמינה, יזמה לא פעם שמחות לאנשים זרים, אירחה ועשתה. ביתה היה בית ועד פתוח למי שרצה.

היא דחפה ליצירה, לשעשוע ולשמחת חיים, לעתים היתה הומוריסטית ולעיתים צינית. היה בה איווי וצער גדול על ההשכלה מסודרת שנחסכה ממנה, ולאורך ילדותנו בתנאים כלכליים מצומצמים העדיפה תמיד לספק מנויים משפחתיים למוזיאון ישראל, לגן החיות, לתיאטרון, לסדרת אופרה מאשר להתמקד באוכל ובביגוד.

שמחה עובדיה-פתיהצילום: תצלום רפרודוקציה: דניאל צ'צ'יק

לא פעם עוררה ביקורת ולא היתה מובנת בסביבה המשפחתית או הקהילתית המקיפה אותה. היא הרי לא היתה עקרת בית. מגופו של בית אל אור העולם ערגה. אבל כל אדם בשעת משבר או צער וסבל ידע שאצלה ימצא לא רק נחמה אלא עזרה מעשית.

היא היתה אשה סגורה מאוד ואשת סוד. כל מי שחלק אתה דבר מה מובטח לו שזה לא ייצא מפיה. היו לה נתיבים רבים עם כל אדם. עם המקורבים מאוד, ילדיה, בני ובנות אחותה ואחרים, היא היתה מנהלת יחס כה עמוק אינטימי ומעורב בפרטי החיים והצרכים הנפשיים והפיסיים, שכל אחד היה משוכנע שהוא בוודאי האדם המקורב אליה ביותר. אך היא היתה של כולם. את סודה שלה לא ביקשה לחלוק ובוודאי היתה גם אשה בודדה.

היא פעלה מתוך מודעות עצומה לסבלן, בדידותן וגורלן של נשים במערכת החברתית הדתית והחרדית. היא היתה כל כך מודעת לאופן שבו נשים חיות במעין כלוב שקוף, שבאופן חתרני ודיסקרטי סייעה לנשים ולנערות רבות. לא נערה אחת קיבלה ממנה בסתר מימון לקורס זה או אחר כדי שתהיה לה עמידה עצמאית, השכלה ויכולת עבודה.

אם אני מתמצתת את תכונותיה לא במישור הפסיכולוגי אלא במישור הסוציולוגי: שייכת קטיגוריאלית לנשים מנהיגות, לחסידים ואנשי מעשה, אדם כריזמטי ולעתים קורבני בנתינתו המופלגת, חלוצית ומרדנית, חזקה כלפי חוץ ומלאת רוך מבפנים.

להיוולד למען העולם

אמי דיברה תמיד מתוך מחויבות עמוקה על צוואתו הרוחנית של אביה והיא במשפט אחד: האדם לא נולד למען עצמו אלא למען העולם. אמי ידעה ייסורים ומאבקים רבים. פעמיים בחייה כמעט איוותה נפשה למות (בהגיעה לגיל שבו נפטרה אמה ואחר כך אביה), בשני המקרים היא הולידה את עצמה מחדש לבחור בחיים למען יעדים כלליים ורוחניים.

אצילות ועשייה

אתאר את אמי במונחים שאני מעבדת מתוך הקבלה. במיסטיקה היהודית קיימת הבחנה בין ארבעה ממדים ו/או עולמות: אצילות, יצירה, בריאה ועשייה. הממד האחרון הוא כבר הקיום בתוך עולם החומר והמציאות ואילו הממד הראשון, אצילות, הוא כולו רוחני, הוא נקי כביכול מסיגי האינטרסים והמעורבות במציאות. הוא כולו אצל האל. לעולם האצילות אין צורך לקבל, הוא רק בבחינת נותן. יש בעולם אנשי עשייה רבים ומן הסתם יש גם אנשי אצילות (אני מקווה שיותר מן הנראה לעין), מה שייחד את אמי היה קיום "אצילות" חזק לצד פעולות בולטות ומעורבות בעולם העשייה. זה מתכון לחזונות להגשמת יעדים רוחניים.

תמונת תשליל

ודאי שלאורך הילדות ובפרט בגיל ההתבגרות המרדני חוויתי עצמי כשונה מאוד מאמי. היא אשת המעשה ואני שקעתי בלימודים והייתי מופנמת מאוד. כבר אז הייתי מושפעת מאוד, אולי בלי להבין זאת. כוח האב שהיה שגור על פיה בטיפול בספרי הסבא, בסיפורים ובהתנהגות, השפיע אולי על עיצוב העצמי שלי כאדם השוקד על ספרים וכאשה שמהווה ערוץ לחוכמת האבות. המשיכה לסוגיות אינטקלטואליות כאלה ולא אחרות אצלי קשורה בלי ספק לבעיות היסוד של הקונפליקטים והשליחויות האקזיסטנציאליות שבהם היינו שלובות.

את אמי תמיד אהבתי אהבת נפש אך לפעמים מתוך קרבה ולפעמים מתוך רוחק ומרידה, רק בהדרגה הבנתי שמסע החיים נהפך לא רק למסע העובר דרך תחנות ושלבי חיים כאלה ואחרים, אלא בהדרגה נהפך למסע שהוא בו בזמן המסע אליה או מסע שמואר אחרת דרך הזיקה המתמדת אליה:

שלב האהבה הטוטאלית והמיתוס. שלב המרידה והשבר. שלב הסליחה והפיוס. שלב החברות. שלב השותפות החזונית. שלב התמיכה הרוחנית שלה בי והתמיכה הרוחנית שלי בה. שלב שהשותפות הרוחנית המיסטית עברה את כל הכאבים והייסורים ונולדה מחדש כקשר מבהיק. ההבנה ההדרגתית ובדיעבד, שאמי לא רק האצילה והשפיעה עלי מטובה, אלא שבאופן לא מודע אני, שחשבתי שמטרותי כל כך שונות ממנה, מגלה שהן בעצם כל כך דומות. מגלה את השלד המבני הדומה ומבינה זאת יותר ויותר ככל שהיא איננה כאן. אני מבינה כיום שהיא עיצבה את תפישות היסוד של חיי בדבר יעד רוחני, בדבר מחויבות לזיכרון וירושה רוחנית, בדבר ביקורת חברתית. קשה מכל בעבורי היא ההבנה שהיא גם השפיעה באופן גורלי על תחושת המחויבות למטען רוחני ואנושי כמו על כאבי הנפש והבדידות. היא היתה אדם שחי למען הכלל וחווה בעוצמה את קיומו של כל אחד מן הפרטים. היא חיה בפרטים. ביקשה חברות נפש ולא תמיד מצאה. כי הפרטים רואים אדם כזה ככללי. המישורים שבהם היא ביטאה זאת היו שונים. המישורים שאני מבטאת זאת הם הקשרי היצירה הספרותית וההוראה.

אבל עוצמת ההערצה שלי היא לאופן שבו היא התגלתה מתוך החיים הטוטאליים במלאות של הוויה, אשה שהיא מלאת חסד חוכמה ויכולת ניהולית ויחד עם זאת כל כך בתוך העשייה ובתוך הפרטים הקטנים. כאן היא חתמה בי את החותם של המחויבות לעשייה מתוך אצילות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ