שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מיכל אביעד
מיכל אביעד

הכרתי מעט נשים במשפחה שלי, כשנולדתי לא נותרו הרבה. מחשבות על כל אחת מהן מעוררות בי גם הערכה והשראה וגם חמלה. אבל כך אני גם מרגישה בנוגע לכל אחד מהגברים המעטים במשפחה.

מה אני יודעת על סבתא של אמא שלי, נונה פורטוני מאסטרו? אני יודעת שהיא נישאה בהיותה בת 16 בקורפו שביוון וילדה שלוש בנות, בהן סבתי, הנונה של אחי ושלי. אחר כך המשפחה היגרה לאיטליה. כבר המון שנים אני עונדת טבעת שלה. נונה פורטוני גדלה בבית יתומות באירופה בשנות ה-80 של המאה ה-19. זה כל מה שאני יודעת.

בית יתומות? ברטה פפנהיים התחילה לנהל באותה תקופה בתי יתומות יהודיות בגרמניה. חשבתי לאמץ בכוח האסוציאציה את ברטה פפנהיים.

פפנהיים נולדה למשפחה יהודית עשירה ודתית בווינה. כשסיימה בהצטיינות את לימודי בית הספר התיכון, סגרו אותה בבית, כמו את כל הנערות בנות המעמד הבינוני, כדי שתרקום את הנדוניה שלה. אחיה המשיך ללמוד כמובן. יחסיה עם אבא שלה היו משמעותיים, אבל איננו יודעים את מהותם.

ב-1880 היא סבלה מסימפטומים איומים של שיתוק, הזיות, סיוטים, כאבים וחוסר יכולת לבלוע. רופא אחד, יוזף ברויאר, התחיל לטפל בה. הוא נפגש אתה במשך שנתיים כמה שעות בכל יום. היא והוא הבינו שמקור הסבל שלה נעוץ בחוויות מעברה שעליה להיזכר בהן. היא כינתה את מה שעשו "טיפול בדיבור". ביחד המציאו שניהם את הדיבור כדרך לרפא את הנפש. ברויאר וידידו הצעיר זיגמונד פרויד קראו לה אנה או.

אביעד

אחרי שנתיים החליט ברויאר להפסיק את הטיפול. היחסים ביניהם היו אינטנסיביים ואשתו לא יכלה לסבול זאת עוד. כשבא להיפרד ממנה, פינטזה פפנהיים שהיא בהריון ממנו. היא אושפזה בבית משוגעים, הוא ברח ספוג זיעה קרה.

אי אפשר לדעת מה בדיוק היה שם ביניהם, אבל כמה שנים אחר כך ברטה פפנהיים חילצה את עצמה מהסבל הפרטי הנורא שלה והמציאה את עצמה מחדש. היא נהפכה למנהיגה פמיניסטית גרמנייה ויהודייה מרכזית.

מלבד בתי יתומות, בתים לנערות הרות, לנשים שעמדו בראש משפחות חד הוריות ועוד, היא הובילה קמפיין ענק למאבק בזנות. היא התריעה על סחר בנשים, שפרח בתוך ההגירה הענקית של תחילת המאה ה-20. היא חשפה סוחרי נשים יהודים וזונות יהודיות וספגה ביקורת קשה מהקהילה היהודית ("בתי בושת? אצלנו?"). היא נסעה ברחבי אירופה ונאמה בגנות "העבדות הלבנה".

ב-1911 היא ביקרה בפלשתינה ונאמה ביידיש בבית העם ביפו. היא ביקרה בנחרצות את ההנהגה הציונית שסירבה להצטרף למאבק. היא האמינה שמי שלא רואה, לא רודף ואפילו לא מגנה מסחר בגופיהן של נשים, אינו יכול לבנות חברה חדשה.

ברטה פפנהיים

לא הכל אצל פפנהיים מעורר בי השראה. היא היתה שותפה לבוז של יהודים גרמנים ליהודי מזרח אירופה, היא חשבה שהאיכרים היהודים שמעסיקים ערביות ויהודיות תימניות בבתיהם בפלשתינה עושים עמן חסד, כי ככה תשכלנה, אבל היא לא הבינה מי נתן לציונים זכות לנשל את הבדואים בפלשתינה מאדמות המרעה שלהם.

ברטה פפנהיים קבלה את הנורמות של זמנה. היא היתה דמות ציבורית, משכילה, עובדת סוציאלית, אשה כותבת. לא היה אפשר להעלות על הדעת שאשה כמוה גם תרצה לחוות אהבה, אולי להינשא, אולי אף להיות לאם. היא קיבלה זאת וחיתה לבדה.

בניגוד לאשה אחרת בת זמנה, אמה גולדמן, מהגרת יהודייה בניו יורק, שהיתה הכל - גם נואמת בחסד, גם אשה כותבת וגם אשה שמימשה חיי אהבה חופשיים מנישואים - ברטה פפנהיים היתה רפורמיסטית ולא מהפכנית. ברטה פפנהיים, כמו הנשים במשפחתי, מעוררת בי גם השראה וגם חמלה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ