שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
השראה נשית

אפרת ירדאי על לורין היל

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

אפרת ירדאי בחרה בזמרת האפרו-אמריקאית לורין היל (ה"פוג'יז") כאשה שהיא מקור השראה בשבילה.

בילדותה, מספרת ירדאי, "הייתי מין בת-בן כזאת. לא נכנסתי לתלם הנשי. היה ברור שיש חוקים ברורים מאוד, איך אני צריכה להתנהג ומה אני צריכה לעשות ועם מי אני צריכה להסתובב. וכשראיתי את לורין היל באם-טי-וי, בקליפ של ה'פוג'יז', ראיתי ראפרית כזו, שמסתובבת עם בנים, שטוחת חזה, וזה נראה לי יפה. יש בזה גם משהו סקסי. זה היה מקסים. היה שם הכל. היא יכלה לעשות הכל בדמות אחת.

"היום אני מבינה שהיא הצליחה להיות בפרונט בלי להיות אובייקט מיני, ועוד באם-טי-וי. בעיני זו גדולה. ה‘פוג'יז' הובילו ביקורת פנימית כלפי הראפ כז'אנר שהרבה ממנו הוא הפגנת כוח ושרירים גבריים, שלא פעם הופנו נגד אפרו-אמריקאים עצמם, נשים וגברים. ב'פוג'יז' אין את הדיבור על ביצ'ס וניגרס. הם מדברים על אחדות פנימית, שרק היא תוכל לשנות את המציאות הגזענית ואת האפליה הממוסדת כלפי השחורים בארצות הברית. כל זה הם עושים בצורה שנונה, פופולרית, הומוריסטית להפליא וחדשנית.

"ואחר כך ישנו התהליך שלורין היל עברה", ממשיכה ירדאי. "בדיסק הבא, ‘Miseducation' מ-1998, היא כבר אמא. יש לה קליפ שבו היא בהריון, וכל הקטע של הילדה המגניבה והמרדנית שמסתובבת עם בנים מתחיל לקבל משמעות אחרת. היא עדיין מרדנית, היא עדיין מגניבה, אבל היא מתחילה להיות אשה".

ירדאי

עוד כתבות לקראת יום האשה: לצעוד בלבוש מינימלי נגד הטרדה | סיפור קצר מאת רונית מטלוןנשים עונות: מיהי פמיניסטית?

אבל היא בכל זאת גם נכנסת למסלול שהחברה מתווה.

"בעיני לורין היל מייצגת סוג של פוסט-פמיניזם. היא מותחת ביקורת על הפמיניזם שלנו, שמכריח אותנו לפתח קריירה. אני לא חושבת שמה שמניע אותה הוא ללכת בתלם, היא הולכת לכיוונים אחרים לגמרי.

"היא גם באה מהאמונה בדת הראסטפארי, שקודם כל מותחת ביקורת על העולם הקפיטליסטי שמקדש את החומריות ואת מיתוס היופי הלבן. זה מקום רוחני שמאפשר לך להתחבר לעצמך, בלי שההפרעות של העולם ימנעו זאת ממך. בדת הראסטפרי יש גם שוביניזם מובנה, אבל אנחנו יכולות לבחור מה אנחנו מאמצות ומה לא".

ירדאי, בת 30, נולדה בארץ להורים שעלו מאתיופיה בשנות ה-70 וגדלה באשדוד. היא פעילה חברתית, דוברת האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה ולומדת לתואר שני בחוג לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון.

לורין היל, ממשיכה ואומרת ירדאי, "היא בשנות השלושים לחייה, ויש לה שישה ילדים. ב'מיסאדיוקשן' יש שיר שבו היא מספרת על ההחלטה שלה להביא ילד לעולם; איך כולם אמרו לה: זה לא מתאים, את אשת קריירה, לא יכול להיות שעכשיו תביאי ילדים. ואז היא מספרת על איזו התגלות אלוהית שמנחמת אותה והאור מגיע לחייה. הילד שלה. זה מחובר לבטן. לבטן הנשית.

היל. מותחת ביקורת

"בסביבות גיל 26 שאלתי את עצמי אם אני רוצה ילדים, אם זה הכרחי להביא ילדים לעולם. ועניתי לעצמי שלא. ואז גרתי בתל אביב זמן מה וראיתי נשים קרייריסטיות שהחליטו לא להביא ילדים. וזה הפחיד אותי. הרבה מהן פתאום מצאו את עצמן בגיל 40 לבד. ואין להן דרך חזרה. אנחנו לא גברים. אני חושבת שהמהפכה הפמיניסטית הכניסה את העולם כולו לשוק טוטאלי ואנחנו עדיין בשלב מעבר וסוג של שיקום מהשוק הזה. הגעתי למסקנה שאני מאמינה בזוגיות ואני רוצה להביא ילדים. שזה חשוב. זה גם קצת אגואיסטי. ניסיתי להגיע למצב שאני מחליטה משהו לא מפני שזה נראה טוב, אלא מפני שאני אשה במסגרת מסוימת; רציתי לראות שאני מחוברת לזה באמת מהבטן ולא לפעול מפני שסימון דה בובואר נשמעת טוב.

"בסופו של דבר זכות הבחירה היא הדבר המשמעותי. אני צריכה לדעת מה אני רוצה ולנסות לנטרל את כל ההשפעות החיצוניות, ככל האפשר. יש משמעות לבית שגדלתי בו ולכך שההורים שלי לא יעלו על הדעת שאשה בלי ילדים יש לה איזושהי משמעות. אין ספק שיש לכך השפעה, אבל עברתי איזושהי דרך מהתפישה הזאת שגדלתי עליה והועברה לי בין השורות של החינוך שקיבלתי. ומכיוון שאני יודעת שעברתי את זה עם עצמי ולא קפצתי לזה, אז מבחינתי זה בסדר. זה בא מבחירה וממחשבה. ולכך צריך לעודד נשים, לדעתי. הפמיניזם צריך לעודד נשים לבחור. לא להגיד להן מה טוב ומה לא טוב".

ובחזרה ללורין היל: "בעבר, כששמעתי שהיה לה רומן עם אחד מחברי ה'פוג'יז', ויקליף ג'ין", מספרת ירדאי, "חשבתי: ‘אוי, למה היא לא שמרה על עצמה, על הכבוד שלה'; היום אני לא יכולה לשמוע את המלה הזאת. היא גורמת לי חלחלה". מה ששינה את עמדותיה, היא מסבירה, היה "היציאה אל העולם הפתוח, ללימודים, לעבודה". בו בזמן, בעולם הזה היא מתקוממת על גילויי גזענות, על דימויי נשים מעוותים המופיעים בפרסומות ועל הלחץ המופעל עליהן להתאים את המראה שלהן למודל אחיד; לחץ המוביל למשל הרבה נשים כהות עור להחליק את שיערן.

והיא ממשיכה: "באלבום ‘אנפלאגד' מ-2002 לורין היל מציגה גרסה משודרגת שלה. היא מספרת שפעם היתה משתדלת להסתיר את הבטן, אבל לא עוד. היא מורידה מסכות, היא הרבה יותר גלוית לב, בלי כל הנצנצים שמאפיינים כוכבים. וזה האלבום הכי טוב שלה לטעמי. היא שרה למשל על הדרך שבה משתמשים בדת כדי לצבור הון. היא מספרת על יחסים שהיו לה ובסוף אחד השירים פורצת בבכי, כשהיא מספרת איך הבינה שהיא צריכה להיות בקשר בזכות עצמה, לא בשביל מישהו אחר".

הבחירה של ירדאי בלורין היל כמודל גם קשורה לכך שהיא אשה כהה בחברה לבנה. "אני צריכה לעשות מהלך כפול", מסבירה ירדאי. "מצד אחד להיות רגילה וחלק מהחברה הלבנה, ומצד שני להיות אני עצמי, שזה לא להיות רגילה. ואני לא רוצה להיות רגילה. אני חושבת שמיינסטרים כרעיון זה לא טוב. מבחינתי, מיינסטרים צריך לעורר אותי להטיל ספק, ומיליארד סינים יכולים לטעות. אני לא מבינה את הסיסמה הזאת, היא בעיקר מעוררת בי חשד".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ