בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חלוצות הפמיניזם

מקימת "בית האמהות" בת"א

חנה קלתי הביאה את מורשת קהילת אנוסי משהד לתל אביב, והקימה בשנות ה-50 מפעל חברתי ייחודי. נכדתה שולה קשת ממשיכה את דרכה

13תגובות

לסיפור הייחודי של חנה זלחה קלתי ושל "בית האמהות" שהקימה בתל אביב­ - סיפור שעדיין לא סופר - יש שורשים עמוקים, הנעוצים במחצית הראשונה של המאה ה‑19. בשנת 1839 העלילו תושבי משהד שבצפון-מזרח איראן עלילת דם על יהודי העיר ואיימו להורגם אם לא יתאסלמו. היהודים ירדו למחתרת והחלו לחיות בזהות כפולה, כאנוסים: למראית עין התאסלמו, אך שמרו בסתר על חייהם היהודיים תוך כדי סיכון חייהם.

מאחר שחוקי האיסלאם אסרו להביט בנשים ואלה צוו לכסות את כל גופן ופניהן, קיבלו עליהן הנשים היהודיות את ניהול ענייני הדת: את ספרי התורה, הטליתות והתפילין הן הובילו מתחת לצעיפיהן, מבית לבית וממרתף למרתף, ואירגנו לגברים תפילות במחתרת. היהודים נהגו לקנות בשר טריפה באטליז מוסלמי ולזרוק אותו לכלבים או לחתולים, כדי שהמוסלמים לא יחשדו בדבר; במקביל קיימו שחיטת כבשים כשרה למהדרין, והנשים חילקו את הבשר מתחת לגלימותיהן בהתאם לגודל המשפחות.

בקהילה זו נולדה קלתי בשנת 1893. נכדתה, שולה קשת ­ מנהלת תנועת "אחותי" הפמיניסטית-המזרחית, אמנית ואוצרת ­ מספרת כי כלפי חוץ נראו אנוסי משהד כמוסלמים לכל דבר. "אבא שלי זיכרונו לברכה, שגם הוא ממשהד, ידע את הקוראן בעל פה; אבל זאת היתה הקהילה היהודית הכי דתית באיראן".

דניאל בר און

עוד שושלות פמיניסטיות: שרה טהון וענת טהון-אשכנזי | שרה ויעל עזריהו

עוד כתבות ליום האשה: לצעוד בלבוש מינימלי נגד הטרדה | סיפור קצר מאת רונית מטלוןנשים עונות: מיהי פמיניסטית?

קשת היא מנהיגה פמיניסטית, שנמנתה בקיץ האחרון עם מקימות מאהל המחאה בגן לוינסקי בדרום תל אביב. לפני כמה שבועות, בעקבות טקס זיכרון שקיימו פעילות ופעילים חברתיים ליונתן יוהנס ברקאו, חסר בית שקפא למוות בגן, חקרה אותה המשטרה באזהרה, בטענה שבמקום התקיימה תהלוכה ללא אישור.

ובחזרה לתחילת המאה ה-20: "סבתא שלי התחתנה בגיל צעיר, בנעוריה, וכעבור כשנה התאלמנה", מספרת קשת. "לא היו לה ילדים. סבא שלי, יעקב, שהיה רב, כבר היה נשוי והיו לו ילדים. הוא היה יותר מבוגר ממנה כמובן. מספרים שהוא היה באיזשהו מקום של המשפחה, הסתתר בארון ואז כשהיא באה והסירה את הרעלה הוא ראה אותה, התאהב בה והם התחתנו. למעשה לסבא שלי היו שתי נשים.

"אחרי הנישואים הם עברו לגור בטשקנט. רבים מבני הקהילה עברו, מכיוון שהיו אנוסים, ממשהד לאפגניסטאן, או למדינות המוסלמיות בברית המועצות. לכל הדור הזה יש סיפורי הגירה מדהימים. הם היו כמה שנים בטשקנט, לסבא שלי היה שם בית חרושת לעור, הוא היה די אמיד. אמא שלי זיכרונה לברכה נולדה שם. כשהיא היתה בת חצי שנה הם חזרו למשהד, נשארו שם שנה-שנתיים והחליטו לעלות לארץ ישראל. בהתחלה הם נסעו לאיסטנבול, שם הם גרו שבע שנים בערך. לכן לאמא שלי היה איזשהו שילוב של פרסית, טורקית ­ גדלתי על השפה הפרסית ועל השפה הטורקית, על המוסיקה הפרסית ועל המוסיקה הטורקית", היא אומרת בעיניים נוצצות.

"משם הם עלו בשנת 1936 לארץ ישראל בעלייה בלתי לגאלית. כשהם ירדו מהאונייה בחוף של עכו, בלילה, בסירה אחת היו אמא שלי וסבא שלי, ובסירה שנייה סבתא שלי עם שלוש הבנות האחרות שלהם. הצבא הבריטי תפס את הסירה שאמא שלי וסבא שלי היו בה ושלחו אותם לכלא בעכו".

אמה, אז ילדה, נכלאה עם הנשים, והסבא ­ עם הגברים. "היא היתה למעשה לבד", אומרת קשת. "אבל מכיוון שהיא היתה רב-שפתית, אז היא היתה מתורגמנית שם. אמא שלי ידעה שש שפות".

אחרי כמה חודשים שוחררו האב והבת. "בהתחלה הם עברו לירושלים, אחר כך ליפו. כשהיו הפרעות ביפו, הם נמלטו מהבית שלהם ועברו לגור בדרום תל אביב".

איזו אשה היתה סבתך?

"אשה מדהימה. פניה האירו באור נגוהות. לעומת טשקנט ואיסטנבול, שם המצב הכלכלי שלהם היה טוב, בישראל הם נהפכו עניים. סבתא שלי היתה אשה דתייה, עם כיסוי ראש, ואף על פי שהיא חייתה בעוני, היא הקדישה את עצמה לעזרה לעניים. בעיקר לעניות. היו בה, בסבתא שלי, המון חוכמה, המון שקט, המון שלווה ­ והמון עוצמה.

"בשנות ה‑50, עוד לפני שאני נולדתי", ממשיכה קשת, "סבתא שלי ועוד אשה מהקהילה, חברתה בת שבע גדליהו, ראו שבקהילה המשהדית, הפרסית, האפגנית, הבוכרית ­ כלומר, הקהילות הדוברות פרסית ­ יש הרבה נשים זקנות, עריריות, ש'אין מי שיבוא לקדש להם בערב שבת', כמו שהגדירו את זה. והן החליטו לעשות מעשה. הן חשבו בגדול והחליטו להקים מה שהן קראו 'בית אמהות', בהיפוך לבית אבות. זה מודל ייחודי ברמה בינלאומית".

שתי היזמיות יצאו לפעולה: "בזמנו היו הקופות האלה של הקרן הקיימת לישראל", אומרת קשת, "אז הן לקחו את המודל הזה, הזמינו קופות התרמה שהיה כתוב עליהן 'קהילת אנוסי משהד' וחילקו אותן בבתים של משפחות הקהילה. כל חודשיים-שלושה הן היו אוספות את הכסף מהקופות ומפקידות אותו בבנק. בנוסף לקהילה בארץ, הן גם גייסו כספים מהקהילה המשהדית בחו"ל, בין השאר בארצות הברית; שם הקהילה עשירה יותר מאשר בארץ, כמו אצל כל המזרחים והמזרחיות. ככה הן אספו פרוטה לפרוטה ואז הן רכשו מבנה בנוה צדק, אז זה נקרא שכונת שבזי, ברחוב ישראל רוקח. הן לא פנו לעירייה ולא לממשלה. הן הקימו עמותה וועד קהילה. ובוועד הקהילה כולן היו נשים, חוץ מגבר אחד".

ובקהילה, שאני מניחה שהיתה די מסורתית, שמרנית, לא היתה התנגדות לכך שהנשים מנהלות את העניינים?

"להיפך. הנשים היו אבן היסוד של הקהילה".

לא היה עניין שנשים צריכות להיות בבית?

"הן עשו הכל, הן גם היו בבית וגם בפעילות הזאת. זה לא 'או או'".

עוד סטריאוטיפ מתאייד לו כאשר קשת מספרת, שסבתה ואשתו הראשונה של סבה היו חברות טובות, וכך גם ילדיהן ונכדיהן. לסבתה, אומרת קשת, "לא היו סיכויים להתחתן כאלמנה, וסבא שלי היה בן אדם מדהים. הם הרי באו מקהילת אנוסי משהד, כלומר הם היו חלק מהקהילה המוסלמית. באיסלאם זה היה נהוג. גם חרם דרבנו גרשום זה חרם מיהדות אירופה. היה מעניין אותי יותר היום לשאול את האשה הראשונה איך היא הרגישה עם זה. בכל מקרה, מבחינתן כל הילדים היו של שתיהן".

בראשית דרכו של בית האמהות, ממשיכה ומספרת קשת, "זה היה מבנה אחד, שהיו בו חדר גדול לישיבות של ועד הקהילה וחדרים-חדרים לנשים הקשישות, עם חצר מרכזית ועם מטבח. וסבתא שלי לא רק יזמה את זה, היא גם קראה לשתי הבנות שלה, גם לדודה שלי, מרים סולימני זיכרונה לברכה, לבוא ולפעול שם.

עוד כתבות בנושא: למה יש כל כך מעט סטנדאפיסטיות? | עשר שפיות ישראליות שאתם חייבים להכיר |  | כל האירועים ליום האשה

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

"אמא שלי, בניגוד להרבה נשים מזרחיות בתקופה ההיא, הצליחה ללמוד ולהיות אחות. בהתחלה היא היתה אחות בבית חולים הדסה בתל אביב, אחר כך בגימנסיה הרצליה ההיסטורית. במשך כמה שנים היא התנדבה בבית האמהות כאחות, ואחר כך עזבה את העבודה בגימנסיה ועברה לעבוד שם, בשכר שעדיין היה חצי התנדבות.

"אני כילדה כל הזמן הייתי באה עם אמא שלי לחצר הנשית הזאת. אמא שלי היתה עוברת מיטה מיטה, ניגשת לכל אשה, מטפלת בה. הן היו קוראות לה 'ד"ר מזל קאשי'. היה גם רופא שהיה מבקר, אבל הן לא היו מאמינות לו, הנשים, רק לאמא שלי.

"אלה היו נשים קשישות ועניות, והיה שם מקום מכבד לנשים. זה היה מקום מדהים. הזקנות שם היו שמחות. גדלתי שם על המוסיקה של השפה האיראנית, על האוכל המשהדי. זאת היתה קהילה של נשים, מאוחדת, שיתופית, סולידרית".

מודל של מנהיגה

אי אפשר שלא לראות קשר בין הדברים לבין העשייה של קשת עצמה. "אני רואה בסבתא שלי ובאמא שלי מודל לעשייה ולפמיניזם", היא אומרת. "סבתא שלי היא מודל של מנהיגה. זה מודל פמיניסטי, מודל של נשים עניות, שקמו ועשו מעשה וגייסו כסף למען האחיות העניות שלהן. ולא רק למענן: משפחות מהקהילה שנקלעו למצוקה היו מקבלות הלוואות מכספי הוועד, בלי ריבית כלל".

גם לאחר הקמתו של בית האמהות, קלתי וגדליהו לא שקטו על שמריהן. הן גייסו עוד כספים, רכשו מבנה נוסף, סמוך, והגדילו את המקום.

מה הניע את סבתא שלך? ממה נבעה הפעילות שלה?

"אני חושבת שקודם כל זו היתה האישיות שלה. ונוספה לכך החוויה שלה כאשה ענייה. אני חושבת שהטעות הגדולה כיום, מה שמשמר את מעגל המצוקה, הוא היעד שאליו מופנים המשאבים המיועדים לפריפריה כביכול ­ ואני מתנגדת למונח הזה פריפריה, כי זה מלכתחילה יוצר את ההיררכיה של מרכז ופריפריה, ואני מבחינתי לא פריפריה, אני מרכז.

דניאל צ'צ'יק

"במקום לבוא לתת את המשאבים לקהילה עצמה, נותנים אותם לקבוצה המחוזקת, שתבוא לעזור לנו, ל'מסכנים'. אי אפשר לצאת ככה ממעגל המצוקה. מי שמתעצם פה זה רק הקבוצה המחוזקת; גם כספית, וגם הם מרגישים נפלא. והנה פה יש דוגמה לקבוצה של נשים עניות, שבאו והקימו וגייסו את הכסף; כי הרי המדינה והעירייה לא נותנות לנו, לעניים, את הכסף, מפני שאנחנו נתפשים כלא אחראיים, ככאלה שצריך לשקם אותם וכו'. והן באו ויצרו מודל. וזה באמת מתוך הבנה והכרה של המצוקות מבפנים, לא באופן פטרוני. לא קבוצה של נשים מכפר שמריהו שבאה לדרום תל אביב לעשר דקות לעזור. אם כי אני לא מזלזלת בזה, אבל אני אומרת, בואו, תעמדו מאחורינו, אל תיקחו את הכסף שלנו.

"ראיתי איך זה מתפתח למשל במאהל המחאה בלוינסקי, כשהצטרפו אלינו הומלסים והומלסיות מכל הקשת: רוסים, רוסיות, יוצאי אתיופיה, פליטים פוליטיים, מזרחים, בדואים. הם באו והמאהל הפך להיות שלהם. וראית איזו קהילה נוצרה שם, ואיזו סולידריות ועזרה הדדית, בתנאים לא תנאים כמובן. אני לא אשכח, כשישבתי במאהל שמעתי שניים, גבר ואשה מזרחים שהם הומלסים מאז שהם זוכרים את עצמם, והם אמרו שבמקום הזה, במאהל הזה, בפעם הראשונה אני מרגישה, או מרגיש, אהבה בימי חיי. ואת זה העירייה הרסה".

קשת, החיה גם כיום בדרום תל אביב, מותחת קו בין החצר הנשית של בית האמהות לבין מאהל המחאה; מהנשים העניות שהתארגנו למען נשים זקנות עניות ועד הסולידריות של דרי הרחוב. "מה שספגתי שם כילדה, זה מה שמזין את האמונה שלי שצריך להאמין גם בנו, ובאמת בקבוצות המוחלשות ביותר. אנחנו צריכות להוביל, אנחנו צריכים להקים את הקהילות שלנו", היא אומרת.

דבר נוסף שייחודי לסבתא שלי ולחברותיה הוא שבקהילה שהן באו ממנה, הקהילה המשהדית, יש הרבה מאוד אכפתיות. בגלל החוויה המשותפת שלהם כאנוסים, ובגלל כל הדברים שהם נאלצו לשמור בסתר פן יבולע להם, נוצרה שם קהילה מאוד תומכת. והנשים הן אלה שהובילו את זה.

"סבא שלי מאוד העריך את מה שסבתא שלי עושה", היא מדגישה. "היה כלפיה כבוד גדול מכל הכיוונים. היא הקרינה אך ורק טוב. המון עוצמה. היא חיזקה המון נשים, המון מסביבה בכל הקהילה, וסבא שלי בהחלט העריץ את סבתא שלי ומאוד כיבד את מה שהיא עושה. היא יצאה הרבה מהבית לצורך הפעילות הציבורית והקהילתית שלה, וזה היה טבעי לגמרי. ומעניין באמת שכשהן החליטו לעשות את בית האמהות לנשים, לא היתה אז שום התנגדות מהגברים. הם לא באו ואמרו, אנחנו רוצים שזה יהיה גם לנו. הם הבינו שחשוב שזה יהיה לנשים". סביר שהמורשת של קהילת האנוסים, שבמסגרתה קיבלו עליהן הנשים אחריות רבה ותפקיד מרכזי, השפיעה גם היא.

בשנות ה-90, מספרת קשת, השתנתה התמונה. "אחרי שהמייסדות הלכו לעולמן ­ סבתא שלי נפטרה כבר ב‑1975 ­ בית האמהות כבר התפרסם בקהילה האיראנית היהודית, ואז המשפחות העשירות רצו להרחיב אותו, שיהיה גם להורים שלהם".

מבנה העמותה השתנה, כיום הוועד מורכב כולו מגברים חוץ מאשה אחת, מספרת קשת. בית האמהות עבר לבניין מפואר בהרצליה פיתוח ונהפך ל"בית אבות אנוסי משהד". כיום מקווה קשת שעיריית תל אביב תתקין לפחות שלט על הבניין ההיסטורי של בית האמהות, שנהפך לבניין מגורים.

כששומעים את סיפור חייה של קלתי, קל להבין מאין בא להט העשייה החברתית של נכדתה. "אני מרגישה שבפנים חרוטות אצלי שתי נשים, סבתא שלי ואמא שלי", אומרת קשת. "ספגתי מהן את הערכים הפמיניסטיים מאז שנולדתי. זה משהו מושרש אצלי. זה לא איזשהו אסימון שנפל לי. הכל התחיל אצלי מאז, לגדול ביחד עם הנשים המדהימות האלה, פולסות הדרך. אבל זה לא אומר שאני התחלתי לקרוא לעצמי פמיניסטית אז".

המשך התפתחות התודעה הפמיניסטית, היא מסבירה, נבע מ"החוויה שלי כאשה מזרחית בחברה הישראלית. יש לנו חוויה משותפת של דיכוי כפול בחברה הישראלית. גם כנשים וגם כמזרחיות. וזה מה שחיבר אצלי גם את הפן המחאתי של הפמיניזם. לסבתא שלי ולאמא שלי היתה היכולת ליצור דברים מדהימים: לראות את המצב הקשה וליצור אלטרנטיבה. וזה חסר מאוד היום במחוזותינו. היום ההתמקדות היא במחאה. מהן למדתי, שבד בבד עם המחאה צריך ליצור את האלטרנטיבה, ליצור את המערכות שלנו".

כך אכן פועלת תנועת "אחותי". "הקמנו רשת של קבוצות נשים בכל רחבי הארץ", אומרת קשת, "אלפי נשים מהמגוון האתני ­ מזרחיות, פלסטיניות, אתיופיות, בדואיות, פליטות פוליטיות ­ מתוך ההבנה שאנחנו חייבות לשתף פעולה. להיאבק נגד הדיכוי כלפינו, הנשים שהן לא חלק מההגמוניה הלבנה בישראל, אבל גם ליצור את האלטרנטיבה. וזה חילחל אלי עמוק מסבתא שלי ומאמא שלי.

"אני חושבת שיש לנו הרבה מאוד מה ללמוד מבית האמהות", היא מוסיפה. "קודם כל, להפסיק לדחוק את הזקנות ואת הזקנים לשולי החברה. וגם במרחב הפמיניסטי הקונצפט של בית אמהות צריך להיות לנו מודל. אנחנו כל הזמן מדברות על מרחב מוגן של נשים, ודווקא כשאנחנו מזדקנות אין לנו את זה. היום אני נזכרת בבית אמהות בערגה, אני רוצה להקים אותו מחדש".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו