בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חלוצות הפמיניזם

האשה שנלחמה על זכות הבחירה

גם החרדים לא הבהילו את שרה עזריהו. נכדתה יעל יודעת שפעילותה של סבתה היא סיבה מרכזית ליכולתה לחיות כיום חיים שוויוניים

7תגובות

עשרות שנים לפני חנה קלתי, האמינה שרה עזריהו הצעירה כי שתי הבעיות המטרידות אותה דיכוי העם היהודי ודיכוי הנשים ­ ייפתרו בפלשתינה. אמונה זו והפעילות שבאה בעקבותיה הובילו אותה להיהפך לאחת המנהיגות הבולטות של ראשית הפמיניזם בארץ ישראל.

היא נולדה למשפחת מאירוב ב‑1873 בעיר דווינסק שבלטביה. בילדותה למדה עברית ויהדות אצל מורה פרטית ובנעוריה נשלחה לגימנסיה. באותה העת התקרבה לחוגי "חיבת ציון" וב‑1892 הקימה ארגון נערות שנקרא "בנות ציון". כאשר ייסד הרצל את התנועה הציונית, היא התרשמה מגישתו לנשים ולשוויון בין המינים.

לימים כתבה בספרה כי מצעירותה תהתה רבות על אודות "מצבה המקופח של האשה במשפחה". היא העידה כי במשפחתה לא חשה כל קיפוח, אך שאלת מעמדה של האשה בחברה העסיקה אותה רבות והובילה אותה "אינטואיטיבית", כדבריה, למסקנה על חשיבות העצמאות הכלכלית של נשים.

ב‑1897 היא נסעה לביקור קצר ראשון בארץ ישראל, כדי לטפל באחותה שחלתה במלריה, וסיירה בכמה מהמושבות הראשונות. ב‑1901 נישאה ליוסף אוזרקובסקי (לימים עזריהו) ויחד נסעו לברן שבשווייץ ללמוד חינוך.

עוד כתבות לקראת יום האשה: לצעוד בלבוש מינימלי נגד הטרדה | סיפור קצר מאת רונית מטלוןנשים עונות: מיהי פמיניסטית?

בני הזוג גם השתתפו בקונגרס הציוני החמישי בבזל ב‑1901. בספר הזיכרונות שכתבה לימים מספרת עזריהו על הרצל, "האיש הפלאי" כלשונה, וגם על מחלוקת שנפלה בין הצירים ובעקבותיה "הצצתי בלי משים לתוך חדר שדלתו עמדה פתוחה למחצה ונשארתי עומדת על מקומי נדהמת: ד"ר ויצמן שכב חיוור על כורסה רחבה וחברינו הסטודנטים מהפקולטה הרפואית טיפלו בו. ובכן, גם לבו כנראה לא עמד במבחן סערת הרוחות של אותו ערב דרמאתי".

הזוג עזריהו חזר לרוסיה, שם לימדה עזריהו בבית ספר עברי לבנות. ב‑1905 נסע יוסף ללמד במושבה רחובות, וכעבור שנה הצטרפה אליו שרה עם בנם הבכור יעקב. בעלייתה ראתה אקט מהפכני: "הולכת אני להצטרף אל ציבור קטן של מהפכנים נלהבים ואמיצים", כתבה.

בני הזוג לימדו בבית ספר לבנות ביפו, שגברים ונשים השתכרו בו שכר שווה. שרה עזריהו לימדה מתמטיקה וגיאוגרפיה, תחומים שנחשבו גבריים. ב‑1907 נולדה בתם תחיה. ב‑1909 הם השתתפו בהגרלת המגרשים באחוזת בית והיו לאחת מ‑60 המשפחות שהקימו את העיר העברית הראשונה. את ביתם הקימו ברחוב אחד העם. ב‑1912 ילדה עזריהו בן נוסף, גדעון, אך הוא מת כעבור שנתיים.

בזמן מלחמת העולם הראשונה התגוררה המשפחה בחיפה. עזריהו לימדה בבית הספר הריאלי, שבן-זוגה היה מנהלו, ונרתמה למאבק למען זכות הצבעה לנשים לוועד הקהילה בעיר. בעת מאבק זה הכריזה: "אנו, נשי העלייה האחרונה, הנמשכת למן הביל"ויים זה למעלה מ‑30 שנה, לא כיצורים 'ענוגים' באנו הנה, אלא כבנות העם שרצונו למלא את החובה הלאומית שהגורל הטיל על הדור הזה". לימים כתבה: "היחס של ביטול וזלזול אל האשה העברייה שעלתה ארצה מתוך שאיפה כנה למסור את כל כוחותיה לבניין המולדת המתחדשת ירד עלי כמהלומה. רגשות מרד נגד קיפוח זכויות האשה שמילאו את לבי מאז ימי נעורי... נתעוררו שוב בנפשי לנוכח האיום להפלות את האשה לרעה בארצנו; רגשות אלה הם שדחפוני להתקוממות ולמעשים נגד כל קיצוץ בזכויותיה האזרחיות והמדיניות של האשה בארץ ישראל". בסופו של דבר השיגו נשות חיפה את זכות הבחירה לוועד הקהילה.

ב‑1919 עברה המשפחה לירושלים, שם מונה יוסף למפקח על כל בתי הספר של היישוב העברי ושרה ניהלה בתי ספר לבנות. שם גם היתה עזריהו שותפה להקמתה של "התאחדות הנשים לשיווי זכויות בארץ ישראל", נהפכה לאחת ממנהיגותיה ונאבקה למען זכות הבחירה לנשים לאסיפת הנבחרים של היישוב.

ה"התאחדות" היתה ארגון לוחמני יחסית לזמנו. נשותיה החליטו להקים רשימה פוליטית עצמאית שתתמודד בבחירות לאסיפת הנבחרים; שרה עזריהו כינתה צעד זה "תכסיס מיוחד במינו שאין לו עד היום תקדים בתנועות נשים בארצות אחרות".

בספר "לא רוצות להיות נחמדות" (הוצאת פרדס), על תולדות הפמיניזם בארץ, כותבת ד"ר חנה ספרן, כי נשות ההתאחדות הדגישו כי מטרתן אינה רק זכות הצבעה לנשים אלא שיווי זכויות כולל. ב‑1920 הן אף הצטרפו לברית בינלאומית של הסתדרויות נשים, שכללה 53 מדינות ומרכזה היה בלונדון.

יעל עזריהו, בת 43, מעצבת גרפית ומאיירת, לא זכתה להכיר את סבתה: שרה עזריהו הלכה לעולמה בשנת 1962, שנים מספר לפני שנולדה יעל. היא בתו של ארנן (סיני) עזריהו המנוח, בנה הצעיר של שרה עזריהו, יליד 1917, לימים חבר קיבוץ יראון, איש הפלמ"ח והתנועה הקיבוצית ויועץ לישראל גלילי ויגאל אלון. מאביה שמעה יעל רבות על אמו האהובה.

אחד הסיפורים המרתקים והטעונים על אודות שרה עזריהו קשור לשבועות הראשונים אחרי הולדתו של בנה ארנן. באותה העת עבד יוסף עזריהו, בן זוגה, אצל אהרן אהרונסון בעתלית. היו אלה ימי מחתרת ניל"י ויוסף נעצר, אף שלא היה לו שום קשר לעניין. הוא נכלא בנצרת, ושרה, שאך זה ילדה את ארנן בחיפה, נסעה להציל אותו. את התינוק היונק, בן שלושה שבועות, הותירה עם שכנה בת 14 וביקשה ממנה להשרות בורגול במים ולתת לו לשתות.

"היא נסעה לנצרת ושהתה שם שבוע", מספרת נכדתה, "דיברה עם הקצין הגרמני שם ושיכנעה אותו לשחרר את סבא שלי. היא דיברה שבע שפות. החוכמה היתה לעבור את הטורקים ולהגיע לגרמנים, שהיו יותר בני תרבות והיה עם מי לדבר. רק כשאבא שלי היה בן 40 ומשהו היא סיפרה לו, שהיתה בטוחה שכשתחזור היא תמצא שהוא מת. אבל היא חזרה ומצאה אותו בריא ושלם. מהסיפור הזה אני יודעת שבורגול זה מאוד בריא", היא מחייכת. ואז מוסיפה: "כל חייה היו לה ייסורי מצפון עצומים על זה".

סיפור נוסף מילדותו של ארנן שופך אור על פן אחר בדמותה של אמו. "פעם הוא קיבל מתנה רובה אוויר, לפי בקשתו", מספרת יעל עזריהו. "הוא היה מאושר. אבל אז אמא שלו הסבירה לו שכלי נשק זה דבר לא מוסרי. היא לקחה אותו לחנות ואמרה לו לבחור צעצוע אחר".

לימים גם סיפרה שרה עזריהו לבנה על הצטרפותה לפדרציה בינלאומית של נשים נגד מלחמה, בין שתי מלחמות העולם, והסבירה לו כי הגיוני שנשים יילחמו למען השלום, בגלל הכאב שהן חוות עם אובדן בן בקרב.

"בדיוק היום", ממשיכה יעל עזריהו, "דיברתי עם הבן הקטן שלי באמבטיה והוא אמר לי שהוא רוצה להיות חייל, אבל חייל בלי רובה. אמרתי לעצמי, איך סבתא היתה גאה בו. ואז הוא אמר לי: אני לא אצטרך רובה, כי יהיה לי טנק".

אצל שרה עזריהו, מדגישה נכדתה, הפמיניזם והמטרה הלאומית היו שלובים זה בזה. "מבחינתה הפמיניזם לא היה יותר או פחות חשוב. הוא היה חלק מתפישת עולם כוללת, שוויונית, ציונית, ערכית". בשני התחומים היא פעלה ללא פשרות. בספר הזיכרונות שלה "פרקי חיים", שראה אור בשנת 1955, מספרת עזריהו על שיחתה עם אחד מאנשי ההסתדרות, שחשש מאיומי החרדים כי יפרשו בשל השתתפותן של נשים: "אמרתי לו, 'גם לבי מלא חרדה גדולה לשלמות אסיפת הנבחרים, אולם כלום לא ברור הדבר גם לך, כי לאחר שנקריב על מזבח האיחוד את עקרון השוויון, הרי מיד יתחילו בבדיקת הציציות בתביעה לשינויים דרסטיים במתכונת החינוך וכיוצא בזה, כלומר דרישות לצמצום חופש הפרט והכלל? ואם ניטול מארגון היישוב את שני יסודותיו העקרוניים, את השוויון ואת החירות, הוא יתרוקן מכל תוכנו וממילא לא

יוכשר לשרת את המטרה הלאומית כפי שהצבנו לנו'". בתקופת המאבק הזה היא אף ציינה, כי בימי הקונגרס הציוני בשנים הראשונות של המאה לא התנגדו אנשי המזרחי להשתתפות נשים, והנה עכשיו יש רגרסיה.

ניצחון מוחץ השיגה עזריהו באחת מישיבות אסיפת הנבחרים, שבה הציעו אנשי המזרחי כי שאלת זכות הבחירה לנשים תוכרע במשאל עם ­ שהנשים לא ישתתפו בו. עזריהו, מספרת נכדתה, "נברה בכרכים של עיתון 'הארץ' ומצאה הודעה מחמש שנים לפני כן, שבה המזרחי קורא לכל הגברים והנשים ללכת להצביע למזרחי".

בספרה כתבה: "אורו עיני. הרי תוכן המודעה הזאת הוא בדיוק החומר הדרוש לי בנסיבות הימים ההם, הירהרתי בלבי... פניתי אל אגף הצירים החרדיים בדברים הבאים: 'נציגי הסיעות מהספסלים האלה נוהגים לבסס את התנגדותם למתן זכות בחירה לאשה על סמך נימוקים הנובעים לדבריהם מחוקי תורתנו. הנה בידי שתי תעודות צנועות, אבל כוחן רב לסתור לחלוטין הנחה זו שלכם. הרי לפניכם שתי מודעות תעמולה של מפלגת המזרחי; באחת מהן, מ1920-, מטילה המפלגה הזאת בשם תורתנו הקדושה חובה על נשים ממחנה החרדים לקחת חלק בבחירות, ובמודעה שנייה שפורסמה לא מכבר, בשנת 1925, אוסרת מפלגת המזרחי, וגם כן בשם התורה, על נשים השתתפות כלשהי במוסד הלאומי הנבחר.

"הייתכן שמלבד תורתנו הקדושה שניתנה לבני ישראל במעמד הר סיני, ניתנה לנו עוד תורה, ואנו לא ידענו? אני מרשה אפוא לעצמי לשאול, מתי והיכן ניתנה לעמנו התורה השנייה'. רעם אדיר של תשואות רמות ומחיאות כפיים ממושכות באולם האסיפה היתה התשובה לשאלתי. ככה נחשפה לעין כל מהותו של תכסיס המתנגדים למתן זכות בחירה לאשה".

אבל לא רק ניצחונות היו מנת חלקה של עזריהו. כך, למשל, בשנות מיתון החליטה הסתדרות המורים בארץ כי במקרים של בני זוג ששניהם מורים, רק אחד מהם יעבוד, כדי שתהיה פרנסה למשפחה נוספת. יוסף המשיך לעבוד, שרה נאלצה להפסיק. "זה חרה לה מאוד", מספרת נכדתה. "זה היה טבעי שהנשים היו מוותרות. וחשבתי שגם אם זה היה קורה היום, היה טבעי לכולם שהאשה היא זאת שמוותרת, כי היה ברור שהגבר מרוויח יותר. בכל אופן, זה היה בשבילה משבר אישי. אולי היא גם כעסה על סבא שלי בגלל זה, אבל כמובן אין עדות לזה בשום מקום".

חוץ מהפרשה הזאת, חיו סבה וסבתה חיים של שוויון ושיתוף, מספרת יעל עזריהו. יחד גידלו את יעקב, תחיה וארנן. "תמיד אחרי שהיו מסובים לשולחן", מספרת יעל, "היא היתה אומרת: 'תחיה, את תישארי לעזור לנקות'. ורק כשתחיה היתה מתקוממת: 'למה דווקא אני', היא היתה אומרת: 'אה, נכון, גם יעקב וארנן'".

זה לא הביטוי היחיד להשפעתה של רוח התקופה על עזריהו. בספרה היא כותבת, למשל, על הנשים המזרחיות בחיפה, "'שלא ידעו עדיין לשאול' ואשר ויתרו מתוך הכנעה גמורה על הזכויות האלמנטריות ביותר של האדם"; עמן "לא היה מקום לשיחות על שלילת זכות בחירה מאת האשה... הלכנו אל השכונות של העדה האשכנזית ושם זכינו אמנם לאוזן קשבת יותר".

אחרי השגת זכות הבחירה לנשים בשנת 1926 התרכזה עזריהו, כמו פעילות אחרות, במאבק לאיסור ביגמיה ונישואי קטינות וכן לזכותן של נשים לסרטיפיקטים לעלייה לארץ ללא אישור בן זוגן. כמו כן השתתפה בהקמת לשכות משפטיות, שסייעו לנשים בין השאר במשפטי גירושים. בלשכות אלה פעלו טוענות שהיו מייצגות את הנשים בבית דין רבני, בהן גם עזריהו. בספרה "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות באי", שראה אור ב‑1949, כתבה בעניין זה: "יותר מכל עורך דין, הממלא את תפקידו כבעל מקצוע בלבד, מסוגלת חברת הלשכה, כאשה, להבין לרוחה של האשה הסובלת". ב‑1977, אגב, הוצא הספר מחדש בידי קרן פמיניסטית חיפאית, עם הקדמה מאת מרשה פרידמן, שראתה בעזריהו וחברותיה את "סבתותי בארץ ישראל".

עם הקמת המדינה חיתה עזריהו בירושלים. "היא כבר היתה אז אלמנה", מספרת נכדתה, "וחודשים ספורים אחרי שקמה המדינה, היא החליטה שהיא רוצה לשלם מס הכנסה. עוד לא היה אז מנגנון, הוא עוד לא הוקם, אבל היא מצאה לה איזו עליית גג בירושלים, ששם התחילו לעשות סדר בכל מיני תיקים, ובאה ואמרה שהיא רוצה לשלם. הם היו בהלם, אמרו לה, עוד אין כלום, אין טפסים. כשנצטרך כסף, אנחנו כבר נמצא אותך. היא אמרה, לא, קמה מדינה, המדינה צריכה כסף, יש מלחמה, כל אזרח צריך לתרום. ולא נתקררה דעתה עד שהם לא לקחו איזו חתיכת נייר וכתבו על זה טופס מספר 001 ולקחו ממנה כסף. היא חשבה מן הסתם שכולם צריכים לעשות כמוה, ושבטח גם כולם עוד יבואו לעשות את זה בקרוב".

שנים רבות לפני כן, מספרת עוד יעל עזריהו, בימי אחוזת בית, הבית של סבה וסבתה היה האחרון שנבנה, מכיוון שהם התעקשו שרק פועלים עבריים יבנו אותו.

כאשר פרשה עזריהו, עברה לגור לצד בתה תחיה בקיבוץ אפיקים. את ביתה בתל אביב ואת כל רכושה הורישה לסוכנות היהודית: גם משום שכך הובטחה לה קצבת קיום; גם משום שילדיה חיו בקיבוצים "והיה ברור שהם וכל בניהם ונכדיהם וניניהם יחיו תמיד בקיבוץ, אז הם לא יצטרכו רכוש פרטי", אומרת נכדתה באירוניה; וחוץ מזה, "היא אמרה שהיא קנתה את הקרקע בתל אביב כשהיא לא היתה שווה כלום, ואם יש היום ערך לקרקע זה מפני שעם ישראל נתן לה את הערך הזה, אז היא מחזירה את זה לעם ישראל".

יעל עזריהו, נשואה ואם לשלושה, סבורה שסבתה, לו ראתה את חייה כיום, היתה מרוצה: "אני חושבת שמבחינה אישית אני חיה בצורה שהיא פשוט לא העזה לחלום עליה, של שוויון מקסימלי, בגידול הילדים, בניהול הבית. היא היתה אומרת: וואו, גבר שמבשל?"

יעל עזריהו אומרת שתמיד היתה פמיניסטית. "זה היה ברור. בין השאר, גדלנו עם זה, עם כל הסיפורים". אחותה, היא מספרת, תמיד היתה "הרבה יותר לוחמנית ממני. אני זוכרת שהיא היתה אומרת לאבא: 'מה סבתא היתה אומרת אם היתה שומעת אותך מדבר ככה?' והוא היה אומר לה: 'בובי'לה, סבתא היתה בעד שיתוף פעולה בין המינים, לא מלחמה'".

האב, למשל, הביע התנגדות כשיעל רצתה לעשות רישיון נהיגה. "הוא הסביר שאנחנו בקיבוץ בגליל", היא מספרת, "ומה יקרה אם אני אתקע עם פנצ'ר בשתיים בלילה באיזה כביש שאף אחד לא עובר בו? זה היה לפני שהיו טלפונים ניידים. ו'נשים הרי לא יכולות להחליף פנצ'ר'... אחר כך, כשהתעקשתי ללמוד, הוא דווקא נכנס לעניין הזה ולימד אותי לנהוג בהתלהבות".

בילדותו נשלח ארנן על ידי אמו לחלק עלונים של התאחדות הנשים לשיווי זכויות, "ואז החברים שלו צחקו עליו, כי זו מפלגה של בנות", מספרת בתו בחיוך. ככלל, היא מוסיפה, ניכר בו שגדל אצל אמא פמיניסטית. "אמא שלי סיפרה לי שכשאבא שלי בא לחלוק אתה חדר משפחה, אז הוא אמר לה, 'תראי, אני שוטף כלים ואני מכבס. אני לא שוטף רצפה ואני לא מטפל בגינה'".

אשר לחייה שלה, אומרת יעל עזריהו, "דיברתי על זה עם בן הזוג שלי, וניסינו לחשוב באמת איך זה שהמערכת בינינו כל כך שוויונית. זה לא שביום שנפגשנו החלטנו שככה צריך להיות. זה התגלגל ככה, וזה היה טבעי מאוד לשנינו, ואף אחד בסביבתנו לא הרים גבה. ההורים שלו היו בעיקר בעניין של חייה ותן לחיות. זאת אומרת, אף אחד לא יגיד לך איך לחיות. הרבה כבוד לזולת. בלי הרבה איזמים.

"לא החלפתי את שם המשפחה שלי", היא מוסיפה, "אנחנו גם לא נשואים על הנייר, כי התחתנו בחתונה רפורמית. לא החלפתי את שם המשפחה לא כדגל, אלא כמו שאני לא אחליף את השם הפרטי שלי. זה השם שלי".

מה שחורה לה, מספרת עזריהו, הוא "מה שקורה בשוק העבודה. כולם יוצאים נפסדים. בן הזוג שלי, שעובד מהבית, אמר לי: 'אני לא הייתי מסוגל לחזור הביתה בשבע בערב. אני לא מבין למה זה כל כך ברור שגבר חייב להיות מסוגל לראות את הילדים שלו רק שעתיים ביום'. כל תרבות התעסוקה בארץ צריכה להשתנות. אם הזוגות היו מתחלקים, אם כל גבר היה בא לעבודה ואומר, 'הימים הארוכים של אשתי הם שני ורביעי, בימים האלה אני צריך לצאת מוקדם', וזה היה לגיטימי ומקובל ­ הדברים היו נראים אחרת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו