בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יום האשה

גברת מראדונה הבדואית מתל שבע

מרים אבו גאנם פרצה כל מחסום אפשרי בדרך להיות שחקנית הכדורגל הראשונה במגזר. זה לא מפריע לה לעטות כיסוי ראש מחוץ למגרש

19תגובות

במבט ראשון קשה להאמין שהגברת הזו, שלובשת כיסוי ראש ועוטה גלימה שחורה, היא מורה לחינוך גופני. המראה המסורתי שלה לא מתחבר לדימוי הרווח של מורה להתעמלות, שמאובזר במכנסי ספורט, נעלי ריצה אופנתיים ומשרוקית.

אבל כאן בדיוק טמונה פריצת הדרך שעשתה מרים אבו גאנם, בדואית תושבת תל-שבע, בת 28, אשר אוחזת בגאווה בתואר "המורה לספורט הראשונה במגזר הבדואי". לרגל יום האישה הבינלאומי היא החליטה לשבור את שתיקתה, להתגבר על החשש ולדבר. בראיון מיוחד ל"הארץ" היא סיפרה על עולמה של אישה צעירה שגדלה בחברה שמרנית, אשר הצליחה לשבור את המוסכמות יותר מפעם אחת, אך עדיין להישאר נאמנה למסורת – בדרכה שלה.

"הכל מתחיל במה שאתה משדר על עצמך. מאז ומתמיד האמנתי ביכולת שלי”, היא אומרת. "זה בדיוק ההבדל בין פוליטיקאי לספורטאי. הראשון צריך לדעת לשקר ולרמות בעוד שהשני צריך לעבוד קשה. אז עבדתי קשה מאוד, סירבתי לעמוד בצד ולהיות הבחורה המסכנה, והנה אני".

אבו גאנם מחזיקה בשני תארים ראשונים (בחינוך גופני ובחינוך מיוחד); בתואר שני (בניהול מערכות חינוך); ובשתי תעודות מדריך: כדורגל וכדורסל. השנייה מטעם מכון ווינגייט. את שבוע העבודה שלה היא מחלקת בין תיכון תל-שבע, שם היא עובדת כמורה לחינוך גופני; המתנ"ס המקומי, שם היא עובדת ביחידת הנוער; ובית הספר לדבקה – ריקוד בדואי – אותו הקימה ומנהלת בעצמה. בין לבין היא גם מוצאת זמן ללמוד צילום. "יצאתי מהבטן של אמא שלי עם כדור ברגל ועם מצלמה ביד", היא אומרת וצוחקת. "אני כשרונית מאוד במשחקי כדור וגם יודעת לצלם לא רע".

דניאל בר און

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות היישר לפייסבוק

המילה "ראשונה" שבה ועולה במהלך השיחה איתה. תל-שבע, המועצה המקומית בה היא גרה, היתה היישוב הבדואי הראשון שהקימה המדינה בנגב. אבו גאנם השתתפה במחזור הראשון של המגזר אשר עשה "שנת התנדבות", שמיועדת לצעירים שפטורים משירות צבאי. אחר כך היתה הבדואית הראשונה שסיימה לימודי חינוך גופני והראשונה בליגת הנשים של באר-שבע. בהמשך גם פתחה את מסלול ההכשרה הראשון למדריכות חדר כושר בדואיות.

"במקור תכננתי בכלל ללמוד עבודה סוציאלית, כמו הרבה נשים בדואיות", היא נזכרת. אלא שבשל סיבות טכניות התגלגלה התלמידה המצטיינת אל לימודי גננות במכללה לחינוך "קיי" שבבאר שבע. "לא רציתי לאכזב את המשפחה, כי הייתי התקווה של ההורים שלי, אז החלטתי לנסות בכל זאת", היא אומרת. מהר מאוד היא השתעממה מהלימודים על "איך להכין קישוטים", כדבריה, עד שיום אחד יצאה מהכיתה והחליטה לא לשוב אליה.

בעודה מתלבטת מה ללמוד בילתה שעות ארוכות באולם ההתעמלות של המכללה. “זרקתי כדורים לסל, ואחד העובדים אמר לי שאני צריכה ללמוד חינוך גופני", היא נזכרת. כשסיפרה לחברות למכללה שזה בדיוק מה שהיא הולכת לעשות, הן פרצו בצחוק.

עד היום היא זוכרת את המבט המופתע של ראש המסלול ושל הדיקאנית, כששמעו מה היא רוצה ללמוד. “התקבלתי בזכות הציונים שלי ולא בשל שום אפליה מתקנת", היא מדגישה. התנאי היחיד שהציבו לה היה להגיע לשיעורים בלבוש ספורטיבי, ולהשאיר בבית את הבגדים הארוכים והשחורים.

עד מהרה מצאה עצמה עושה היסטוריה כבדואית הראשונה שלומדת חינוך גופני בישראל. “בכיתה לא האמינו למה שראו, אבל בתוך תוכי לא הבנתי על מה כל הרעש. בסך הכל באתי ללמוד משהו שאני אוהבת ורוצה", היא נזכרת. בחודש הראשון עדיין היתה נבוכה מעט. “הסתגרתי בתוך עצמי, הרגשתי כאילו נפלתי מהירח. לא דיברתי עם אף אחד. במסדרון שמעתי פעם מישהי אומרת: 'מי יתחתן עם בחורה שרצה אחרי כדור'. הבנות הסתכלו עלי ודיברו והרגשתי מוזר. כאילו אני חיה בשני עולמות שונים". גם בבית נתקלה בקשיים. “בהתחלה הגברים היו אומרים לאחי הבכור – 'אחותך חוזרת מאוחר הביתה, איך אתה נותן לה', אבל בסוף גם הם התחילו להתענין בעיסוקים שלי.

רקע מקצועי קודם בספורט לא היה לה. “בבתי הספר שלנו לא לימדו את זה כמו שצריך", היא מעידה. אבל את האהבה לכדור ספגה בבית בגיל מוקדם. “כשהייתי ילדה שיחקתי כדורגל עם אחי. הוא היה מעמיד אותי בשער, ובועט את הכדור. קראו לי 'גברת מרדונה מתל-שבע'. קיבלתי את זה בתור אתגר", היא אומרת בחיוך.

מאז שהיתה ילדה היא אוהדת של מכבי חיפה בכדורגל. “הייתי מנקה את הכלים שעתיים לפני הזמן, כדי שלאמא שלי לא תהיה ברירה, והיא תהיה חייבת להרשות לי לראות את המשחקים", היא אומרת. ברזומה שלה כבר צפייה בכמה משחקים באיצטדיונים ברחבי הארץ. במיוחד היא זוכרת את המשחק של מכבי חיפה נגד יובנטוס באיצטדיון רמת גן, שהיה לפני שנתיים.

זיכרון ילדות נוסף שלה קשור לעיסוק אחר בו התמידה בשמחה: רעיית צאן. “אחרי בית ספר הייתי אוכלת ומיד עולה על החמור ומחפשת את אמא שלי. כשמצאתי אותה, החלפתי אותה עם הכבשים. שם היה לי זמן לקרוא ולכתוב", היא נזכרת. 11 אחים יש במשפחתה. ארבעה מהם סיימו תואר ראשון בהוראה. אביה מנהל בית ספר בתל-שבע. אמה עובדת במשק הבית.

במקביל ללימודי החינוך הגופני במכללה, הקימה שם את קבוצת הכדורגל הראשונה לנשים, וזכתה לאות הצטיינות על כך. תחילה שיחקה שם בלבוש מלא, כולל כיסוי הראש. מאוחר יותר, כשעברה לשחק באופן מקצועי בליגת הנשים מכבי "לי" באר שבע. נתקלה בדילמה. “מצד אחד רציתי לשחק בלבוש ארוך, אבל מצד שני לא רציתי להיות במרכז העניינים ולמשוך תשומת לב".

בסוף החליטה לבוא למגרש "לבושה ככדורגלנית לכל דבר, בלי כיסויים", כדבריה, ובתום המשחק לשוב וללבוש את התלבושת המסורתית. “קרה לא פעם שהבנות של הקבוצה היריבה הופתעו לראות אותי לבושה ככה - דקות אחרי שירדתי מהמגרש. הן היו מסתכלות עלי ושואלות את עצמן – 'מאיפה היא נפלה?'. היה גם מורה אחד ששאל אותי אם התחפשתי לבדואית. אבל בסוף הם התרגלו לראות אותי בתחפושת", היא אומרת. לפני שנתיים, אחרי שבע שנים על המגרש, נאלצה לפרוש מהנבחרת בעקבות פציעה. כפיצוי, נרשמה ללימודי מדריכת כדורגל.

“במגרש לא מסתכלים עליך כערביה או יהודיה. תמיד הרגשתי שאני משחקת בגלל היכולת שלי", היא אומרת. "תסתכל בליגת העל של הגברים – בכל קבוצה כמעט יש שניים-שלושה שחקנים ערבים, שזוכים לעידוד מהקהל. אולי אם יראו אותם ברחוב, האוהדים יסתכלו עליהם בעין אחרת, אבל במגרש הם יכולים להיות מוליכי טבלת השערים".

כשסיימה את הלימודים נאלצה להתמודד עם קשיים נוספים. “אף אחד לא פרש לי שטיח אדום", היא נזכרת. כשביקשה להתקבל לעבודה כמורה להתעמלות בבית ספר יסודי נחלה אכזבה. “באתי עם תיק ובו מכנסי ונעלי ספורט, מתרגשת ומוכנה. אבל אז המנהל אמר לי שלא אוכל ללמד אצלו, כי בכיתות יש גם בנים ואני אישה. הייתי בשוק ובכיתי". בסוף ניצחה, כמו תמיד, והשתלבה כמורה בחטיבת הביניים והתיכון בתל-שבע.

"בנות אצלנו לא עוסקות בספורט, כי הן חושבות שזה בושה. זה עוצר אותנו ואנחנו סובלים מזה", היא אומרת. “אני אישית באתי מבית טוב ותומך, בלי אלימות ובלי הדרה, אבל הרבה נשים אחרות סובלות בבית", היא מוסיפה. “יש עדיין משפחות שבהן הבנות לא יוצאות ללמוד בכלל. יש בנות שסובלות בנישואין, ונזנחות לאחר שהגבר מתחתן עם שלוש נשים נוספות".

בכלל, לדבריה, לא קל להיות אישה בדואית בישראל במאה ה-21. “אנחנו סובלות פעמיים. גם בגלל הלבוש – כיסוי הפנים והרעלה – וגם בגלל המבטים שננעצים בך כשאת עולה עולה לאוטובוס, למשל. מתייחסים אליך כחפץ חשוד. מצד שני, אני מבינה גם את המאבטחים, שמפחדים כתוצאה מדברים שקרו כאן", היא אומרת.

ובכל זאת, בשונה מנשים אחרות מהחברה בה גדלה, היא בחרה במודע להמשיך ללבוש את הבגדים המסורתיים, חרף עיסוקיה הספורטיביים. על כך היא משלמת מחיר. בכניסה למכללה תלויות התמונות שמנציחות את קבלת הגביע באליפות כדורסל שנערכה לפני שנתיים, בהן זכתה הקבוצה בה שיחקה במקום הראשון. “זה היה הישג ענק, אבל בתמונות לא תראה אותי, כי לא רציתי להצטלם כמו כולם, בלי כיסוי ראש", היא אומרת. במקרה אחר, הצטלמה קבוצת הכדורגל בה שיחקה לעיתון מקומי בבאר שבע. “יצאתי מהפריים ועמדתי ליד הצלם. יכול להיות שבגלל זה הפכתי גם לצלמת", היא אומרת.

"יש מלא בדואיות שהולכות בג'ינס, אבל אני לא. אני לא רוצה לצאת נגד החברה שלי. אני מכבדת אותה ואת המקום בו נולדתי, ושבו התקדמתי. כשהייתי ספורטאית ולבשתי בגדי ספורט הרגשתי לא נוח. זה לא קל. אני מאמינה, מתפללת, צמה ושומרת על הדת”. מצד שני, גם על המסורת יש לה ביקורת. "החברה יכולה כבר להתחיל לחשוב על צמצום הילודה", היא אומרת, ומודעת לתגובות הנזעמות שעשויה לגרור ההתבטאות הזו.

ביום חמישי הבא היא תשתתף בפאנל שיעסוק בספורט הנשים בישראל ויערך באוניברסיטת תל אביב תחת הכותרת: “ליגה משלהן? בין הדרה לשילוב". את האירוע יזמה הקרן החדשה לישראל והוא יתקיים בשיתוף עם התאחדות הכדורגל והתוכנית למיגדר באוניברסיטה ובסיוע "מועצת הנשים היהודיות העולמית". “אני אספר שם מה זה אומר להיות אישה פמיניסטית וספורטאית בחברה מסורתית", אומרת אבו גאנם, וממהרת לשטוח את משנתה בנושא.

"אני לא נותנת לאף אחד לקבל או לא לקבל אותי", היא אומרת בהחלטיות. "אלהים ברא את הנשים כנשים ואת הגברים כגברים. איך בכלל אפשר להשוות? המבנה האנטומי שלנו שונה. לכן אני לא שואפת להיות כמו מסי או רונלדו, אלא כמו שחקניות-נשים בינלאומיות", היא אומרת. "אישה לא צריכה לבקש שיוויון מאף אחד ולא צריכה לקבל את הזכויות של הגבר, אלא את הזכויות האוניברסליות של האדם כאדם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו