ד"ר חיים דעואל לוסקי
המחשבה

לחשוב אין פירושו לכפות צורה על חומרי החיים. נכון יותר לטעון שהמחשבה היא ממינו של החסר צורה, של הבלתי מוגמר. המחשבה נזרקת לתוך עולם שלעולם לא יושלם, עולם השרוי במהלך היעשותו, בו אני מבקש לחרוץ סימנים, הדוהים לאחר השימוש. השפה הפרטית של המחשבה מוליכה את חום הגוף, האינטימיות המוכרת שלי נוצרת את התנועות הרגרסיבית וההרסניות של השכל: במחשבה אני נשמט מעצמי, אך לא החוצה אלא פנימה, לחומריו הרכים והשקופים של השכל עצמו. אני משלים את המהלך אל החסר, מתכנס לאי-האפשרות להתכנס אל שורש המחשבה שם אני חתום, פרוץ ודרוך. תאוצת חומרי החשד ממלאים את המחשבה, עולבים ומכאיבים לגוף ברישומי צלקת ההולכת ומעמיקה עם הגיל. כשהמחשבה מבקשת להיות חלק בלתי נפרד מהתהוות כהעולם, היא נכשלת. ולכן, כשחושבים את העולם, המרחב הפנימי מתרווח ומתכווץ, נכנס לתנועה מסוחררת, לתאוצה רגרסיבית המדמה בחטף את השלמות של מחשבה-שפה-עולם. אך משולש זה מתפרק על סִפו של הרגע הבא. המחשבה מופיעה כצילום, מבזיקה על המפתן, שם נח רובץ האריה השואג ובטנו שבעה, מתנודד על חודו של תער והופך לסימן-פסל, לוח עדות שבו 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ