זוהר לדרמן

16:48. זו השעה שבה קבענו את מותו. זו השעה שבה הבנו שכל התרופות ועיסויי הלב שבעולם לא יחזירו אותו לחיים, ולכן חדלנו. החייאות זה מה שמשך אותי לרפואה דחופה עוד בתור מתנדב נוער במד"א. אך זה לא המקרה, ולא מה שהמקרה הזה סימל בשבילי, בשביל המטופל, ובשביל כולנו.

למלא תעודת פטירה זה משהו שלא מלמדים בבית ספר לרפואה. התעודה מבקשת ממך למלא שלושה או ארבעה גורמים למוות. הגורם הראשוני והישיר ביותר, השניוני ועוד. הגורמים הישירים פה היו ברורים לכל: דום לב, חוסר חמצן למוח, ותלייה שגרמה לכך. אבל מה כותבים כגורם לתלייה: בדידות? קורונה? האם ניתן לכתוב את סיפור חייו של המטופל? האם ניתן לכתוב שלפני הקורונה הוא היה אבא וסבא מאושר שהקדיש את זמנו לנכדיו, ושהקורונה לקחה זאת ממנו כיוון שילדיו חששו לבקר אותו? האם ניתן לכתוב שאני מבין ומזדהה עמו? שגם אצלי הבדידות היתה עד לא מזמן בת בית, וגם אצלי העלתה מחשבות על מחשבות?

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ