הקורונה חשפה מה באמת חושבים על הזקנים

קודם רצו להכניס אותם לסגר בלי מועד יציאה, אחר כך פיטרו אותם, ובלי דמי אבטלה, ובהמשך צצו שפע יוזמות להצרת צעדיהם, כמו גינות מתוחמות להתאווררות. וזה עוד לפני מה שקרה בבתי האבות. עתה, לאחר שהזקנים עמדו על טיב האהבה להם, הם מאחדים כוחות ויוצאים למאבק ■ מה נשתנה, פרויקט מיוחד

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נורית וורגהפט
צילום: אהרון ארליך
וורגפט נורית
נורית וורגפט
וורגפט נורית
נורית וורגפט

איזו שנה נפלאה זאת היתה לזקנים, כמה אהבה הרעיפו עליהם! מיד כשהתברר שהגיל הוא פקטור חשוב בסיכון לחלות בקורונה, כולם עמדו בתור כדי להראות את אהבתם ל"סבא וסבתא". שיישארו בבית, שלא ייצאו בכלל, לא למאה מטרים ולא לחדר המדרגות. אפילו נביא להם אוכל עד הבית, רק שלא ייצאו. רק לטובתם, כמובן, שלא יחלו. כי אם הם יחלו וישתלטו על משאבי הטיפול ומכונות ההנשמה, מה יישאר לנו? ואם כבר מדברים — היות שהזקנים הם בסיכון גבוה, למה שלא נכניס אותם לסגר ארוך ומתמשך, ושהצעירים יוכלו לחזור לחיים הרגילים (בית ספר, עבודה, בתי קפה). באמת, מה אכפת לזקנים?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ