פרשנות |

נזקי ההזנחה בתקופת שגרה מתבהרים בימי חירום. את המחיר משלמים הקשישים

ההתנערות רבת השנים של המדינה מאחריות מתבטאת בתקצוב חלקי של המוסדות ובפיקוח חלקי עוד יותר. המשמעות: צפיפות הולכת וגדלה, מחסור כרוני בכוח אדם ושיעור גבוה של עובדים לא מיומנים, שהפכו את בתי האבות לאחד המוקדים הקשים של הקורונה

אור קשתי
אור קשתי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אור קשתי
אור קשתי

לפני כשבוע, כרבע מהמתים מקורונה בישראל היו דיירים במוסדות לקשישים. כעת שיעורם הוא כשליש – 33; אנשים שחלקם הגדול היו זקוקים לטיפול סיעודי. זהו מוקד המחלה שמשרד הבריאות כשל באיתורו, ועד לימים האחרונים ממש גם התמהמה בטיפולו. בהיעדר יד מכוונת ועל רקע תקצוב חלקי עוד לפני פרוץ המגפה, נותרו מנהלי המוסדות השונים בודדים בחזית, כמעט נטושים. חלקם מחפשים דרכים למלא את מאגרי כוח האדם וציוד המגן המאיימים להתרוקן; אחרים, מרוב פחד ושיתוק, מצמצמים פעילות למינימום ההכרחי ואוסרים גם על דיירים עצמאיים יחסית לצאת את חדריהם הקטנים, גם ללא הנחיה כזאת ממשרד הבריאות. נזקי ההזנחה בתקופת שגרה מתבהרים בימי חירום. את המחיר משלמים הקשישים.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ