הראש שלי מלא במחשבות אימה על תינוקורונה עם שיעול כרוני

הקורונה הפכה את הרומן האסור שלנו לכמעט בלתי אפשרי, אבל ניצחנו גם אותה ■ לראשונה, הנרקומנים מהפארק נראו פתאום אופטימיים ■ בסוף תבואו אלינו, ונתאפק לא לצחוק | גולשי "הארץ" מספרים על חוויות הקורונה שלהם

סיפורי קורונה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אשה בהריון בבוגוטה, קולומביה, החודש
אשה בהריון בבוגוטה, קולומביה, החודשצילום: AFP

ביקשנו מקוראי "הארץ" לשלוח לנו דיווחים על מה שעובר עליהם בימי קורונה מטורפים אלה. הנה כמה סיפורים נבחרים, אתם מוזמנים לשלוח לנו גם את שלכם

***

הקורונה הפכה את הרומן האסור שלנו לכמעט בלתי אפשרי. אבל ניצחנו גם אותה

אז אנחנו קולגות לעבודה ושנינו ברילוקיישן עם המשפחות בארה"ב מזה מספר שנים. לפני כחצי שנה ניצת בינינו קשר רומנטי, אחרי שנה וחצי של גישושים הדדיים באפילה. הבעיה היא שאנחנו עובדים במשרדים שונים של החברה בארה"ב ומפרידים בינינו אלפי קילומטרים ומספר שעות טיסה, כך שהקשר נדרש מלכתחילה לעמוד בקשיים מרובים ומורכבים.

למרות זאת, האהבה לבלבה, אח"כ פרחה ולבסוף להטה. הצלחנו לא רק לשמר אלא גם לפתח את הקשר בינינו תוך כדי הודעות טקסט אינטנסיביות, שיחות טלפון ארוכות בכל הזדמנות ונסיעות עבודה בשני הכיוונים. במקביל התחלנו ממש לרקום תוכניות לעתיד – איך נעביר את המשפחות לאותה מדינה, מתי נעזוב את הבית ואפילו איך ייראו החיים שלנו אחרי.

הפגישה הפיזית האחרונה הייתה בתחילת מרץ, והיא הייתה פשוט מושלמת! הרבה זמן איכות ביחד, שילוב של רוחני, אינטלקטואלי וגופני. לשנינו היתה הרגשה שהגענו לשלב חדש ביחסים בינינו. וכל זאת בצל הקורונה...במהלך הפגישה אפילו הלכנו יחד לקנות מגבוני חיטוי (מצאנו אותם רק בחנות הרביעית). בטיסה חזרה הרגשנו כבר איך תנועת המטוסים נעצרת בחריקת בלמים.

אבל כלום לא הכין אותנו להידרדרות המהירה של המצב. עזבו את מצב הווירוס, המצב שלנו! בתי הספר נסגרו, המשרדים פונו לעבודה מהבית, ותנועת הטיסות הושבתה. מה עושה זוג מאוהב שנמצא רחוק אחד מהשני, עם ילדים סביב 24/7 ובלי טיפת אינטימיות לרפואה???

אז תרשו לנו להרגיע אתכם: האהבה מנצחת הכל! לפחות כרגע – ארבעה שבועות לתוך הסיפור הזה. פיתחנו לנו שגרה וירטואלית של קפה בווידאו כל בוקר, לפני שכל הבית מתעורר, שיחות טלפון נון סטופ (והכוונה לנון סטופ), וכן, בגיל 40 פלוס, גילינו את נפלאות הסקס הווירטואלי.

לאן זה ייקח אותנו? לאלוהי הקורונה (ולדונלד טראמפ) הפתרונים... האהבה והגעגועים בוערים, אבל תאמינו לנו שזה קשה. אנחנו נושכים שפתיים ומושכים קדימה. אם המדור יחזיק מעמד עד אז, נעדכן בסוף אפריל (זה כרגע הדדליין לפתיחת הסגר).

השמות אפילו לא שמורים במערכת, ארה"ב

***

לראשונה, הנרקומנים מהפארק נראו פתאום אופטימיים

יש Woolworth ענק על גבול ריצ'מונד-קולינגווד שהפך לגו-טו סופרמרקט שלי. למען האמת, ללא יותר מדי השוואות מחירים – פשוט הסקתי שעדיף לשמור על יחס ישיר בין כמות הקניות שאני מתכנן לעשות לגודלו הפיזי של הסופר. בדרכי אליו הייתי חולף על פני פארק מוריק (יש כאן אינספור כאלו), שבו היתה יושבת חבורת נרקומנים קבועה ובלתי מזיקה, מהסוג של "חיה ותן להזריק". האינטראקציה ביניהם תמיד נראתה לי הרמונית במובן מסוים, אך תנועתם ב"עולם שבחוץ" תמיד שידרה מבוכה והססנות.

אתמול, בדרכי חזרה מהסופר, בעודי נושא בידי רק מוצרים אורגנים וביצי חופש (לא מתוך זיקה אידיאולוגית חזקה, יותר מתוך "זה מה שנשאר על המדף כי זה הכי יקר"), הבחנתי שחברי המסוממים שולחים בי מבטים סקרנים, אופטימיים משהו, כאילו בתחושה של הסוף יש משהו מעודד עבורם. לפתע, נציג החבורה קם מהספסל וצעק לעברי את השורה האלמותית נוסח אוסטרליה: "Ay! Mate! Why so serious?", והשאר פרצו מיד בצחוק רועם מלווה בהסכמה קולקטיבית - "yeah why so serious".

מעניין, חשבתי לעצמי, זה חדש. מעולם לא ראיתי אותם במצב רוח כה מרומם. מצד שני, זה גם לא באמת מפתיע. כלומר, יש להניח שהרואין מהנה, אחרת אנשים לא היו מתמכרים. מצד שלישי, ההשלכות הרסניות, ולא רק על הגוף – הרי אי אפשר לנהל חיים מסודרים או לקחת חלק בחברה אנושית נורמטיבית כשאתה מכור. הם בטח יודעים את זה.

אבל רגע, כשלא צריך לנהל חיים מסודרים ועתידה של החברה האנושית, נורמטיבית ככל שתהיה, לוט בערפל, אז בעצם – Why so serious?

בר, מלבורן, אוסטרליה

***

כל יום, פעם בבוקר ופעם בערב, אני מתקשרת לשמוע מה שלום סופר סבא וסבתא

קוראים לי תהל, אני בת 9.5. תמיד יש את הסיפורים האלו, של האנשים האלה, שהם יוצאים מהבית למשימות. אני אישית תמיד חשבתי, שכל המחלות הנוראיות והמלחמות היו רק פעם, אבל הנה זה קורה: מתקפת מחלה עולמית. תמיד בסיפורים על המחלות הללו, כל המשפחות היו ביחד. אבל הפעם כולם בבידוד, ככה שאי אפשר לבוא לבקר את המשפחה, את הסבים והסבתות ואת הדודים והדודות. בגלל זה, זה כל כך מפחיד. אין את שאר המשפחה שינחמו, רק המצומצמת. במקרה שלי, רק את אמא.

בטח כשקראתם את זה חשבתם לעצמכם "איזה מסכנה, בטח האבא שלה מת". אז לא, אף פעם לא היה לי אבא, ואני לא מסכנה. דווקא כיף לי ככה מאוד. כל אחד והמשפחה המיוחדת שלו. כן, אני מפחדת מהקורונה, אבל אני לא מפחדת שלי יהיה את המחלה, אני מפחדת שלקרובים שלי יהיה. ובעיקר סבא וסבתא. ובגלל זה, כל יום, פעם בבוקר ופעם בערב, אני מתקשרת לשמוע מה שלומם. אבל הם לא מהסבים והסבתות האלה שלא שומעים טוב ועל כסא גלגלים, הם סופר סבא וסבתא. הם בכושר שלא ייאמן. וכן, הם עדיין בעבודה, בגילאים 78 ו-75.

אני זוכרת פעם אחת שהם נסעו לחו"ל, הם היו בספינה. בזמן שהם היו בחו"ל, בטעות ראיתי בחדשות על ספינה שטבעה בארץ שבה הם היו, וכל כך נלחצתי, ממש בכיתי. אבל ממש. אמא הרגיעה אותי ואמרה שהכל בסדר. ואני התעקשתי לדבר איתם, אז דיברתי איתם והם אמרו שהכל בסדר, ושזו לא היתה הספינה שלהם, ונרגעתי. אני גם זוכרת פעם אחת ביום ההולדת שלי, אני ואמא חזרנו מחו"ל, ואז בבית של סבא וסבתא עשו לי מסיבת הפתעה. זה היה כזה כיף ונפלא. אני רק מקווה שהקורונה תחלוף כבר!!!

תהל, תל אביב

***

עברנו לגור אצל בני דודים שלנו בגולן. אפשר לשחק פה בשוטרים וגנבים

שלום, אני נעם, בת 9 וחצי וגרה בכפר סבא. הפעם ראשונה ששמעתי על הקורונה היתה כשהיה עוד בית ספר ושוחחתי עם חברה שלי טובי על לאיזו ארץ אנחנו הכי רוצות לטוס. אני אמרתי שלסין והיא הופתעה שאני רוצה לנסוע לשם, בגלל וירוס הקורונה שמשתולל שם. מאז אני שומעת על הקורונה בכל מקום.

כשהתחילו כללי הריחוק והסגר הרגשתי בודדה. אני מאוד מחוברת אל חברות שלי, לא להיפגש איתן היה בשבילי כמו הדבר הכי נורא בעולם. כולם הציעו לי לדבר עם חברות דרך הטלפון. בהתחלה התנגדתי כי אני לא רגילה וזה לא ענה לי על הצורך לבילוי עם חברות, כי אי אפשר לשחק. הנחמה היחידה שהיתה לי זו הטרמפולינה שאחי אמרי קיבל בדיוק ליום הולדת 6.

אחרי שבוע וחצי של הסגר, אמא ואבא הציעו שניסע לגור אצל בני דודים שלנו בגולן. בהתחלה לא רציתי אבל אחר כך הבנתי שגם ככה אני תקועה בבית ולא יכולה להיפגש עם אף אחת, אז הבנתי שזה כנראה עדיף. רק התבאסתי להיפרד מהטרמפולינה.

אז עכשיו אנחנו כאן. בהתחלה היה מאוד מוזר. זה הרגיש קצת כמו לעבור דירה, רק שאין לי את כל החפצים שלי שאני אוהבת. מיום ליום אני מתרגלת ונהנית לשחק עם בני הדודים שלי. אנחנו חמישה ילדים, אז אפשר לשחק בשוטרים וגנבים (ובהמון משחקים נוספים).

והכנו מפלסטלינה משפחה של נחשי קוברה ובית מאובזר ומלא אוכל טעים.

נעם, כפר סבא

***

היא נכנסה להריון, והראש שלי מלא במחשבות אימה על תינוקורונה עם שיעול כרוני

"מאחר לי המחזור", היא אומרת לי. לא בטוח אם לשמוח או להיכנס להתקף חרדה, אני מגמגם משהו ומנסה להישמע סמכותי ובטוח.

כבר ארבעה חודשים שאנחנו מנסים, והפעם האחרונה היתה רגע לפני שהקורונה השתלטה על חיינו, כשזה היה עוד איזה משהו שקורה "שם". בערב, בזמן שאני בפגישת זום המונית בעבודה, אני מסתכל לשמאלי והמקלון הקטן מבדיקת ההריון מביט בי חזרה עם צלב מטיל אימה. הם לא יכלו לבחור בסימן קצת יותר חיובי? תינוק חמוד? קקי מחייך?

אני שם על Mute, ומנסה לחבק אותה ברובוטיות בזמן שמפלס החרדה שלי הולך ומתגבר. הפגישה ממשיכה בשלה, ואני מדי פעם מהנהן כשפונים אלי, בזמן שהראש מתמלא במחשבות אימה על תינוקורונה עם שיעול כרוני. אני נרגע רק אחרי שאני משכנע את עצמי שהבדיקות האלה בכלל לא אמינות, ובטוח שמדובר בטעות שתסתיים בלא-כלום. "מאיפה נכנס לך הרעיון שהבדיקת הריון לא אמינה?" היא נוזפת בי בדרך למרפאת נשים. אני מגמגם משהו על מחקרים, ושואל את עצמי מה נעשה אם תעצור אותנו משטרה וישאלו לאן אנחנו נוסעים. האם זה בסדר לספר לשוטר שאנחנו בדרך לבדיקת הריון, לפני שסיפרתי להורים שלי? אני מוריד אותה ברחוב והולך לחפש חניה.

כשאני נכנס למרפאת הנשים, הפקידה בקבלה אומרת לי ש"לצערי אתה לא יכול להיכנס". "בעקבות המצב", היא מוסיפה עם פרצוף סדאם-חוסייני שמתענג על דיקטטורת הקורונה הקטנה שלה. "אבל אני מלווה את הבת-זוג לבדיקת הריון", אני מנסה, עם מבט אפוקליפטי של אשכרה-נכנסנו-להריון-באמצע-פאקינג-מגיפה. אנחנו מתווכחים עוד קצת, ובסוף אני מנצח ונכנס למרפאה.

תחושת הניצחון מתפוגגת באחת כשבת הזוג יוצאת במהירות מהרופאה עם חיוך. היא מציגה לי תמונה של שומשום שחור על רקע לבן, אבל כל מה שאני רואה זה תינוקורונה קטן עם שיעול כרוני. בדרך לאוטו הטלפון מצלצל. זאת אמא. "מה שלומך?" היא שואלת. "בסדר, כרגיל", אני עונה. "מחכים שהקורונה הזאת תעבור כבר".

סורי, לא יכול להזדהות עד שאני לא מספר לאמא, תל אביב

***

שותפה יקרה, אני רוצה לשתף אותך במה שעובר עליי

היי, שותפה. אני כותב לך כי כבר כמה ימים אני עם תחושה לא פשוטה, ורוצה לדבר איתך. אממה, אני פשוט לא מצליח לעשות את זה. אל תדאגי, זה לא מכתב אהבה נסתרת.

תראי, קשה לי. ואני בטוח שגם לך לא פשוט. הסיטואציה הזו, שאנחנו נמצאים בבית כל הזמן, רואים רק אחד את השני, חולקים כל הזמן את אותו מרחב, כשאנחנו ממש לא רגילים לזה, היא מוזרה בהחלט. אני כותב את זה כי אני רוצה להתקרב, להיות יותר אחד בשביל השני, ולהיפתח. זה חשוב לי, כי זה בגדול מה שאני מרגיש שאני צריך. אמנם אני לא יודע מה באמת עובר עלייך בתקופה הזו, איך את עם הבידוד, איך לך מרגיש בבית ומה קשה לך, אבל אני מאוד פתוח ורוצה לשמוע אם ואת מה שתרצי לשתף.

אני רוצה לשתף אותך קצת במה עובר עליי. כמו שראית בתחילת הבידוד, היה לי ממש לא טוב. מצאתי את עצמי מסתחרר בתוך מערבולת למטה, הרגשתי שהנה, אני שוב נופל לאיזה בור קשוח שייקח לי עוד זמן לצאת ממנו, וזה הפחיד אותי מאוד. הפחיד אותי מספיק כדי שאצא למלחמה בזה.

אז כל יום אני מנסה קצת יותר להכניס חיות ואוויר לחיים שלי פה בבית. זה מאתגר מאוד בשבילי, אני מכריח את עצמי הרבה פעמים לעשות דברים כי בתוך הראש אני יודע שהם יעשו לי טוב, וזה באמת מה שהם עושים. אבל זה עדיין מאבק בין שני צדדים שלי. זה שרוצה ליפול למטה, וזה שלא מוכן לוותר ורוצה להישאר עם הראש מעל המים. בסך הכל זה מצליח לי – כל יום אני עושה קצת יותר, וכל יום אני מרגיש יותר טוב לגבי עצמי.

אבל בימים האחרונים התחלתי לשים לב שהאינטראקציה בינינו בתוך הבית הרבה פעמים גורמת לי תחושת חוסר נוחות. אני מרגיש שאני לא מעניין אותך יותר מדי ושתכל'ס היה לך הרבה יותר נוח לבד. שאין לך סבלנות אליי ושאת בעיקר מנסה לצמצם את האינטראקציה שלנו למה שהכרחי בלבד. וזה כואב לי.

אני נעלב ומרגיש בודד. התחושה היא שאני מעביר איתך משבר, סגורים בבית, אחרי יותר משנה שאנחנו גרים ביחד, ואנחנו לא חברים. רק שותפים לנסיבות. וזה חבל לי, בעיקר כי אני מרגיש שעכשיו זה כל מה שיש לנו. אנחנו סגורים בבית, כל הזמן ביחד וכל הזמן לבד, ואני חושב שזה יהיה לנו הרבה יותר טוב אם נהיה חברים באמת. מעניין אותי איך את מרגישה ומה לוחץ עלייך בסיטואציה, והייתי שמח שתרגישי בנוח לפרוק איתי.

אני יודע בעיקר שאני צריך את הדברים האלה. אולי אצלך דברים נראים ממש אחרת, אולי את ממש סבבה, אולי בכלל לא שמת לב שאני עובר דברים ושקשה לי. אני יודע שלפעמים תפיסת המציאות שלי מעוותת ואני לוקח ומשייך לעצמי דברים שלא קשורים אליי בכלל. פשוט אשמח שתגידי לי. אם אין לי ממה לחשוש ואני סתם אוכל סרטים אז אני צריך עזרה בלהבין את זה, כדי שאני אוכל להתחיל להפנים את זה.

אני פשוט צריך קצת יותר קרבה, קצת יותר חום, ואני מבקש ממך עזרה בזה. אני בטוח שיכול להיות לנו יותר כיף ונוח בבית בתקופה הזו, ואני חושב שאם אני אהיה רגוע ויותר בפרופורציות אז זה ייטיב גם איתך. אני יודע שיכול להיות לפעמים לא פשוט איתי וגם את הדברים האלה הייתי שמח לפתוח. אני לא אוהב לשמור בבטן ועכשיו אני קצת מרגיש ששמרתי בבטן יותר מדי. 

מקווה שזה יוביל למקום טוב, אני אוהב אותך מאוד שותפה, אני מאוד מעריך אותך ואני אוהב לגור איתך. אף אחד מהדברים האלה לא השתנה ואני מקווה שאת יודעת את זה. נתראה בסלון או במרפסת :)

מיקו, תל אביב

***

בסוף תבואו אלינו, ונתאפק לא לצחוק. כי אנחנו יודעים כמה זה לא נעים כשצוחקים עליך

בסוף, כשכל העולם הטכנולוגי יקרוס ותאלצו לדבר בטלפון עם חוגה או בעזרת קופסאות קוטג' ריקות, נראה אתכם. האשה המבוגרת בטלוויזיה שמנסה להתמודד עם זום (הזום היחיד שאני מכירה הוא של זבובים) או כל אפליקציה אחרת שחכמי הדור המציאו ועדיין ממציאים, היא אני.

תחשבו על זה: בלי טלפונים חכמים, בלי אינטרנט, בלי בדיחות בווטסאפ או תמונות מהממות באינסטגרם, בלי מידע שזורם ללא הרף, רובו שקרי, בלי ובלי ובלי... אתם מסוגלים? ואנחנו נשים רגל על רגל, כי תש כוחנו, ותשאלו אותנו מה לעשות. נתאפק לא לצחוק, כי אנחנו יודעים כמה זה לא נעים כשצוחקים עליך. תשמחו (אולי) שלא כולנו מתנו במגפה, אולי נהפוך שוב לזקנים החכמים של פעם. טוב, לא צריך להגזים.

יש לכם מושג ממה התחלנו? כשלטלפון ביתי רגיל היה צריך לחכות שמונה שנים (אלא אם כן היית במעמד בעל עדיפות או שהיו לך קשרים... הנה משהו שאף פעם לא ישתנה); כשהיית מתלבש חגיגי, כמו שעמוס עוז כתב, ללכת לבית המרקחת ולבצע שיחת טלפון באמצעות מרכזייה לדוד בחיפה או לדודה באמריקה, והשיחה הסתכמה במה נשמע ובתגובה חפוזה, כי כל דקה עלתה הון תועפות. אחר כך הגיע טלפון הלחצנים, וואו, זה היה מדהים, איזו טכנולוגיה מתקדמת.

יום אחד הפציעה הטלוויזיה בחיינו, והיינו עומדים על הגג לכוון את האנטנה כך שנקלוט (מה זאת אומרת "אנטנה על הגג"?), וכשהיא הפכה לצבעונית (אחרי שביטלו את האנטי מחיקון, שזה סיפור נפרד), הרגשנו אמריקה. בבום הופיע המחשב, שהביא עמו משחקי מחשב בקטנה, אפשר היה לכתוב בו ולמחוק בלי טיפקס, והוא עשה חישובים במהירות שיא, כלומר כמו אלפית (או מיליונית, אל תצפו שאני אבין בזה) ממה שקיים היום. בבום נוסף הגיעו האינטרנט, גוגל, המיילים, היוטיוב ועוד כהנה וכהנה דברים. ולבסוף הטלפון הנייד, שבתחילה נראה כמו טיל כתף, והיו נועזים שהרכיבו אותו במכונית.

אבל הבום העל קולי הגיע עם הטלפון החכם. ועדיין היינו על המפה: מתקשרים, שולחים תמונות וסרטונים, מתפעלים את הפייסבוק ואת המסנג'ר, את הווייז ואת המוזיקה. אבל כבר לא הבנו מה זה טינדר ומה זה גריינדר, והמשחקים הותירו אותנו מאחור, גם משחקי המחשב וגם כל מיני אפליקציות שלא הבנו למה המציאו אותם ולמה אנשים מורידים אותם.

עברנו דרך ארוכה והזמן התקצר בין המצאה להמצאה. הקצב רק מתגבר. מתי תהפכו ללא רלוונטיים? מתי הילדים שלכם והנכדים שלכם יביטו בכם בחמלה במקרה הטוב או בבוז, כי זמנכם עבר?

זו הדרך ואין בלתה. לכל בני האדם, גברים, נשים, להט"בים, שחורים, צהובים, ירוקים ולבנים, לכולם יש מקום. וגם לזקנים ולזקנות. מגפת הקורונה לא תשנה את זה, אם אתם לא תשנו.

אפשרות של סוף

**

נכדיי על מסכים

בני שבעים

בתפקוד מצטיינים.

עדיין שולטים על סוגרים.

בריתוק לבית

שורדים.

טיולים

מבטלים.

זה לזו

מציקים.

והרבה

צוחקים.

*

את המתים

בעולם סופרים.

וכמה מנשמים

נרכשו לזקנים.

לא ,לא מצחיק

בודאי מציק.

מאיים וממחיש,

דרכנו אל סופנו

חלילה יחיש.

*

לא בחרנו

מסכים

כדרך חיים.

אך מסכים היום

הם סם החיים.

טכנולוגיה

לא מוכרת.

שפה חדשה

כתב סתרים

ורק סימנים

עם מסרים.

שפת המגע

והקשר החם

לנכדינו נבלם.

אויב חסר פנים

פלש וכבש חיים

ומגעים נפלאים.

*

המלחמה המוזרה אותנו לא שוחקת.

המלחמה המוזרה אותנו מלמדת

עולם של מושגים

ושלל מיני כלים.

את שפת המחשבים

וכל הסימנים.

וכמו זקנים גיבורים

יושבים מול מסכים.

לא מוותרים כלל

צוברים בדיחות

מלוא הסל.

יוצאים למרפסות

לאופק לצפות.

ולצלילי השיר

רונה, רונה, רונה

התחלנו לרקוד.

לנטע בעציץ

הבאנו מים.

שירים ומנגינות

עם כלי מיתר

ושלל תמונות.

*

למדנו לטייל

באופן וירטואלי.

אל הבולשוי הגענו

בפיג'מה ושיער

פרוע.

וכך סתם ביום חול

עשינו עוד מסלול

בין כל המראות בבית.

פגשנו את עצמנו

אמרנו שלום.

שאלנו את עצמנו

מתי זה ייגמר?

מתי יהיה טוב יותר?

ואיך נשרוד

לאורך זמן

את המצב

המחו...

פשוט בתיה

גם לכם יש סיפור קורונה מעניין? מוזמנים לשלוח לנו

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ