השוטרת כבר שחררה אותנו, ואז השוטר שלידה פתאום הבין שאנחנו שלושה ברכב

מטופל קשיש מחכה לעזרה. אני חושבת: כמה עברת בחייך, ועכשיו אתה לבד ■ אני מעביר בכל ערב סדנת בישול בפייסבוק. מוזמנים להצטרף ■ פה בצרפת, מי שיוצא מהבית חייב להצטייד ב"עדות כבוד". זה לא היה עובד בארץ | גולשי "הארץ" מספרים על חוויות הקורונה שלהם

סיפורי קורונה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שוטרים, בני ברק, החודש. למצולמים אין קשר לכתבה
סיפורי קורונה

ביקשנו מקוראי "הארץ" לשלוח לנו דיווחים על מה שעובר עליהם בימי קורונה מטורפים אלה. הנה כמה סיפורים נבחרים, אתם מוזמנים לשלוח לנו גם את שלכם

***

פה בצרפת, מי שיוצא מהבית חייב להצטייד ב"עדות כבוד". זה לא היה עובד בארץ

באמצע פברואר יצאנו, אשתי ואני, לשבתון באקס-אן-פרובנס (Aix-en-Provence) בצרפת. אוניברסיטה פעילה, עיר חמודה, עם מרכז ישן, שמשווקת לתיירים הרבים שמש, אוכל ים-תיכוני, עצי זית, קצת היסטוריה והמון פאול סזאן (Cezanne), שהנציח את נופיה בציוריו. חלמנו על נסיעות באזור, על פריחת הלבנדר בשדות, ועל סדר פסח משפחתי גדול עם ילדינו וחברינו שיגיעו מהארץ ומבלגיה.

ואז הגיעה הקורונה. האוניברסיטה, בתי הספר, התיאטראות, המסעדות, החנויות והדואר ננעלו, והצטווינו להישאר בבתים. עברנו לדירה יותר גדולה, של חברים שלנו שפינו את משפחתם לאזור כפרי. מעניין להשוות את התגובה כאן, היכן שהמצב גבה הרבה יותר נפשות מאשר בארץ, עם המצב בישראל. רק השירותים החיוניים נשארו פתוחים. כאן בצרפת מדובר במכולות, סופרמרקטים (עם סוג של משטור המכניס מספר מוגבל של אנשים לחנות כל פעם), בתי מרקחת, קיוסקים לעיתונות. ואה, כן, חנויות יין ובירה. מה שחיוני חיוני. חלק מהאינטלקטואלים מחו על כך שקיוסקים לעיתונות נשארו פתוחים, בעוד חנויות של ספרים – שיכולים להציע מפלט ותובנה בזמני הסגר – ננעלו.

היציאה מהבית מותרת לקניית אוכל, להתעמלות (נכון לרגע, במרחק של חצי קילומטר מהבית), ולהבדיל – להגעה לבתי חולים. מי שיוצא חייב להצטייד בדף כתוב/מודפס (נוסח אלקטרוני באייפון לא יספיק!), שנקרא "עדות כבוד" Attestation d'honneur. בעל הנייר רושם בו את שמו, כתובתו ואת תאריך הולדתו, ומצהיר שהוא מעיד בכבודו שהוא יצא מהבית לאחת הפעולות החיוניות המותרות. האם זה היה עובד בארץ? למי יש כבוד?

רוב הצרפתים מכבדים את ההוראות (בערך), וחוששים מהידבקות – בעיקר בהתחשב בתשתיות בתי החולים, שאינן מוכנות למגפה כזו. הג'ל והמסכות אזלו מבתי המרקחת מזמן, אך אין מחסור בנייר טואלט או באוכל. בכל ערב בשעה 8, התושבים יוצאים למרפסת או פותחים את חלונותיהם למחוא יחד כפיים לצוותי הרפואה והבריאות. פוליטיקאים ורופאים מזהירים באמצעי התקשורת שיש להגביל את המגע עוד יותר בימים הבאים.

אני מתאר לעצמי שחיים בסגר הקורונה דומים במקומות רבים, אך מה שמייחד, אולי, את המקום הזה, הוא שזו עיר תיירותית רחוקה מהבית. כל מטרופולין נראית סוריאליסטית כאשר היא מתרוקנת. אתרי תיירות עוד יותר. יש אמרה מפורסמת שמיוחסת לאגדת הבייסבול יוגי ברה – "Nobody goes there any more. It's too crowded". באתרי תיירות, הנוכחות של יותר מדי או פחות מדי אנשים משנה לא רק את הגוון אלא גם את המהות. הבניינים הם אותם בניינים, השמים (בדרך כלל) נשארו כחולים. הבתים העתיקים הציוריים לא התחלפו. ועדיין, ללא אנשים, ללא ההמולה התיירותית – הם עצובים. הם איבדו משהו ממהותם.

באשר לריחוק מהבית: יש מידה נוספת של חוסר אונים, כאשר לא ניתן להשתתף במחאה על הסכנות המאיימות על הדמוקרטיה בארץ. אולי ילידים דיגיטליים מרגישים בכך פחות, אם נוכחות בפייסבוק מורגשת כנוכחות אמיתית. עבורי, בתור מהגר דיגיטלי, חברים הם מי שאני שותה קפה איתם, יושב לידם במכונית או בכיתה, חולק איתם את המרחב הפיזי היומיומי. באמת טוב שאשתי נמצאת איתי בזמנים אלו. על אף שיחות הסקייפ, ועדות הזום ושיתופי הווטסאפ של תמונות וסיפורים (שכחתי עד כמה בני המשפחה שלי הם דתיים!) – זה מזכיר לי עד כמה חום אנושי, מגע פיזי חשוב לי לשפיותי. שנהיה כולנו בריאים!

ג'קי פלדמן, ירושלים

***

אני מעביר בכל ערב סדנת בישול בפייסבוק. מוזמנים להצטרף

שמי גיל ואני בעלים של חברת קייטרינג מתל אביב. בימים כתיקונם אני משמש כיועץ המזון של חבריי ומשפחתי. מתכונים, עזרה במציאת חומרי גלם והמלצות על מסעדות (פעם הייתי מבקר מסעדות מטעם מגזין "טיים אאוט") הם עניין שבשגרה עבורי. 
כעת, כשכולם בבית, מסתמנת חזרה הדרגתית למקורות. כל מי שסביבי רוצה פתאום להיות הרבה יותר עצמאי ואוטונומי, ובמיוחד בכל מה שקשור בענייני המטבח. השיחות היומיות שהייתי רגיל אליהן הפכו תכופות יותר, ובלי ששמתי לב מצאתי עצמי כותב 15 פעם ביום מתכונים לקיש ולעוגה. 

כדי לרכז ולייעל את החגיגה, הקמתי ערוץ פייסבוק בו בכל ערב אני מעביר סדנת בישול פתוחה לכולם, שגם מלמדת טריקים במטבח וגם עונה על כל השאלות גם יחד. בכל בוקר אני מפרסם מה המנה שנכין מחר (פלוס רשימת קניות), ולמחרת פותח את השידור ומבשל בלייב עם מי שרק רוצה. 

העניין עובד יפה. בכל יום יש כמה עשרות אנשים (מחצי עולם!) שמבשלים יחד איתי בשידור ישיר. השידור מתחיל ב-18:00, כך שהצופים בארץ נהנים מהכנות לארוחת הערב, ואילו הבשלנים שבקצה השני של העולם זוכים בארוחת צהריים שווה.  

מעבר לכך שזה מעביר לי את הזמן בכיף, אני ממש מרגיש שזו עבודת קודש. מסתבר שהמון אנשים לא רגילים לבשל לעצמם, והשיעורים היומיים האלו מהווים עבורם מקפצה קלילה לביטחון בעבודתם במטבח. יש אפילו זוג מקסים, בסביבות העשור השביעי לחייהם, שמספרים כי הסדנה הפכה להיות הדייט היומי שלהם, ושבזכות הבישולים המשותפים אהבתם שוב פורחת. בעיניי זה אדיר.

עבורי, זו ברכה וזכות גדולה. העיסוק היומי בבישול עבור חברים ומשפחה (והמון אנשים שאני לא מכיר) עושה פלאים. גם מפתח את המחשבה (מה נכין היום שיעשה לכולם כיף?), גם עוזר בשיפור חלוקת הקשב (אני עושה הכל – גם מבשל, גם מתפעל את האולפן וגם עונה על שאלות תוך כדי) וגם נותן שירות הסברתי למדינה – בכל יום חמישי השיעור מועבר באנגלית לטובת הצופים מחו"ל – והם עפים באוויר מהאוכל שלנו. אני מרגיש כמו שגריר ישראל באו"ם הקולינרי של העולם. זה כזה כיף לפרסם את הארץ שלנו דרך המטבח! "אור לגויים"? זו בכלל מנורת התנור שלי. 

אני מזמין אתכם, כל קוראי הארץ, לחפש אותי בפייסבוק (Gil Ackerman) ולהצטרף אלינו בכל יום לבישולים. אפשר לשאול שם כל מה שבא לכם על אוכל וחבריו, וגם ללמוד ולשפר את היכולות שלכם במטבח. תאמינו לי, אין כמו לבשל יחד. זה הכי כיף, ולא יהיה שמח ממני לראות אתכם מצטרפים לקהילה הקטנה שבנינו בפייסבוק בחודש האחרון. 

כל ערב ב-18:00, אני שם בשבילכם. איך סבתא אומרת? "סי יו בעדן". 

גיל

***

השוטרת כבר שחררה אותנו, אבל אז השוטר שלידה פתאום הבין שאנחנו שלושה ברכב

בימים כתיקונם אני הולכת לסופר ועושה את כל הקניות המשעממות (חיתולים, נייר טואלט, תה קמומיל לא עלינו) והבנזוג אמון על קניות העלית: קפה למקינטה, חלה מפונפנת וכדורי תילוע לכלב. כשהכרזתי ביום ראשון שאני יוצאת לסופר, ולשם המאורע החלפתי את הטרנינג עם שאריות הבננה של הפעוט בג׳ינס עם שאריות בננה של הפעוט, פתאום החצי המתוק קפץ מהמחשב: "אנחנו באים גם!". ככה, הסביר, הקטן יירדם לשנת הצהריים, וגם הוא יוכל לתפור כמה שיחות עבודה בזמן שאני אהיה בסופר. 

אחרי כמה דקות נסיעה, עוצרת אותנו ניידת עם שוטרת ושוטר. דאגתי להניח במושב שליד הנהג את שקיות הסופר, כדי שאחווה כאמינה מספיק כשישאלו לאן מועדות פנינו. "לאן אתם נוסעים?". "לסופר", אני עונה בקול ענות חלושה, ולא מבינה למה זה מרגיש כאילו אני משקרת, למרות שאני לא. השוטרת מהנהנת ושולחת אותנו לדרכה, אבל השוטר מתעכב על הפעוט הישן ומבין שבעצם אנחנו שלושה ברכב כשמותר רק שניים. 

אני מתפתלת ומסבירה את התכנית הגאונית – איך אני נכנסת לבד לסופר, בעוד הפעוט ישן והבנזוג בטלפון. השוטר לא מניח ומבריג כל כך חזק שכבר אי אפשר לנשום את רגשות האשם: "את לא מבינה שאת מסכנת אותה?" ("אותו", אני שומעת את הבנזוג מתקן מהמושב האחורי). אני מנסה להיות אזרחית ממושמעת, מודה לשוטר על ההערה שלו ומתאפקת לא להעיר לו בחזרה שאם כבר בהנחיות עסקינן, הוא עומד קרוב מדי, שהבל הפה שלו זקוק לתגבורת. תוך כדי, אני נזכרת בלילה ההוא כשנגמר לי המלווה ולקחתי אוטו מלא בבני 19 שיכורים. עצרה אותנו ניידת "מה שתית הערב?". ספרייט, עניתי, ובחיי שכמעט התעלפתי.

שקד

***

מרוב נפיחות עצמית שכחנו שבאנו לכאן אחרונים. אבל צוחק מי שצוחק אחרון

כמה דקות אחרי שלוש בלילה. חשבתי שיהיה זה זמן טוב לצאת החוצה, לחופש. לשבור את הסגר המייאש הזה ולראות את כיפת השמיים. כבר מספר חודשים עברו מאז אותו סיני פלוני סעד את לבו בעטלף אלמוני, תוך שהוא מותיר את כולנו חסרי כנפיים. אירוני, לא? אירוני אף יותר היה לטייל לבדי כקבצן עלוב בין הווילות היוקרתיות של שכונת מגוריי. הלילה, כמו בכל הלילות האחרונים, אף אחד פה לא עשיר באמת. והרי מהו טיב העושר? מה טיב הרכוש? מה תכליתן של מכוניות היוקרה אם אף אחד לא חופשי להשתמש בהן? כאלו הם הלילות האחרונים בכל ערי העולם, אין יוצא ואין בא. 

אז עטפתי את עצמי בקפוצ'ון דק וחסר צבע, כזה שיגן על ראשי מפני הקור ובו זמנית ייתן לכל החוויה הזאת פן ציורי יותר. 'אם כבר קבצן, אז לעשות את זה נכון', חשבתי לעצמי במן רוח שטות שכזאת. לא היה קשה מדי למצוא אותו נח בין ערמת הבגדים שהתרוממה לה מעצמה באין מפריע. ככה זה בימים האלה, מצד אחד יש יותר מדי זמן מיותר, מצד שני אין כוח אפילו לקפל כביסה. בידי הימנית אחזתי בקבוק של אלכוהול מזדמן, אחד שהיה תקוע הרבה זמן בין כתליו הקרירים של המקרר הלבן. בידי השמאלית אחזתי קופסה קטנה של סיגריות ארורות, בהן דווקא הצטיידתי מבעוד מועד. לפני מספר ימים אמרה לי חברה כי אין כל היגיון לדבר על הפחד מן הווירוס ובו זמנית לשאוף אלפי כימיקלים מסרטנים היישר אל תוך הריאות. אמרתי לה שהיא לגמרי צודקת, והדלקתי עוד אחת. אתם יודעים, החופש לבחור...

הרחובות היו שוממים. שלוש בלילה, בכל זאת. ועדיין לא היה זה אותו השיממון הרגיל, זה שידוע לכל בר דעת גם אם מעולם לא מצא את עצמו מטייל בשעה כזאת. שהרי באותו שממון רגיל, בכל כמה דקות ניתן עוד לראות מכונית עוברת פה ושם. יש למשל את הרעשניים שחוזרים מבילוי לילי ארוך. עם מוזיקה צווחנית מבעד לחלונות, מהירות שיא סטייל "פורמולה 1" וסיגריה בפה, כאילו היו אחרוני סוחרי הסמים בסמטאות של הארלם. אני מכיר אותם. עד לפני עשור עוד הייתי כמותם, חי את הרגעים השקריים העטויים במסכה של חיי החופש. לעומתם, יש את השקטים. אלה שלאחר משימה לילית משעממת רק מבקשים לחזור למיטותיהם החמות ולהתעטף בשמיכות הפוך המלטפות. אותם "שקטים" אמנם לא מתיימרים להיות מי שהם לא, אולם השגרה המשעממת אליה התרגלו הפכה אותם לאסירים מרצון בביתם שלהם. בלילות האחרונים לא תמצאו את אלה ולא את אלה. לא מאז שהחליטו לסגור את כל המועדונים, לא מאז שאסרו עלינו להתקרב אל אנשים אחרים, לא מאז שתחמו את מרחב המחיה שלנו במאה מטרים רבועים. שיממון...

וכשכל אלו אינם בנמצא, היתה זו הזדמנות מצוינת להקשיב לקולות אחרים, קולות אשר אינם נשמעים עוד עם אור הבוקר הראשון. כך למשל נתתי עניין ברחשי הרמזורים הגבוהים, אלו העומדים איתנים ומשקיפים על הכל בין כביש לכביש. לכמה רגעים נדמה היה כי הם משוחחים ביניהם, כאילו מרכלים עלינו, בני האדם המוזרים, על שאנחנו משאירים אותם דלוקים גם כשאין ולו מכונית אחת באופק. 

עניין נוסף נתתי בקולות החתולים המשוטטים להנאתם מפח לפח ומסמטה לסמטה. אלו אשר ברגע אחד של מוזה יצרו הרמוניה שלמה של תווים ומלודיות מהוקצעות. אינני יודע על מה דיברו, אולם בהחלט יכולתי לנחש כי לא אני הייתי נושא השיחה. וכי מה להם, לוחמי החופש העצמאיים, ולחיה כלואה שכמותי? הם לעולם לא היו מסכימים לעבוד מבוקר עד לילה בשביל מישהו אחר. למען האמת, הם גם לא ממש צריכים. שהרי בסוף כל יום נאספים הם וסועדים את לבם מן האוכל שאני ובני מיני שילמנו עליו ממיטב כספנו. כך הם נוהגים משחר קיומם, באים, לוקחים והולכים. מבלי להשתתף בהוצאות ומבלי לבקש רשות. אצל בני האדם קוראים לזה "גניבה". אצל חתולים אין לזה שם. זה פשוט החופש לחיות... 

ולבסוף היו הם. הארורים! המעופפים הצפצפניים. הם טיילו להם מעץ לעץ בחופש מוחלט, כאילו מתעלמים מן המצב, אולי אפילו לועגים לו. בדרך כלל הם אלו אנחנו שאוהבים ללעוג להם, לרוב על צורתם החיצונית, זאת המזכירה עכבר מכונף ומלא עצמות. תמיד היינו שטחיים שכאלה, חושבים שאנחנו הכי יפים, הכי חזקים, הכי חכמים. מרוב כל הנפיחות העצמית הזאת כבר שכחנו שבאנו לכאן אחרונים. בין אם בספר התורה ניתן את אמוננו ובין אם בספר המדע, המסקנה היא אותה מסקנה. העובדה היא אותה עובדה. הם היו ואנחנו הצטרפנו, הם שלטו ואנחנו פלשנו. הם עדיין הם ואנחנו עדיין מחפשים משמעויות בכוכבים. אינני דובר את שפת המעופפים הללו, ובשעת הלילה המאוחרת גם היה זה חסר היגיון לנסות ולהבין את הצפצופים שהשמיעו. ובכל זאת, הפעם ידעתי היטב את נושא השיחה. לא היה לי ספק לגביו כלל וכלל. "צוחק מי שצוחק אחרון", הם אמרו. אמרו וצחקו צחוק של מנצחים.

ואולי היה זה רק האלכוהול המזדמן שהחל לתת את אותותיו. או עייפות מצטברת, או סתם החופש לחלום בהקיץ...

איתי בוטל

***

אני בטוב, אבל אל תגלו לאף אחד

הקורונה בחוץ ואני בטוב. קיצצו במשרה אבל יש כסף בשביל עוד גיחה חרדתית לסופר; העבודה מצפה את שעות הבוקר בפצפוצים של עשייה, ואז כל מה שנותר זה חופש. אין ילדים, לא שותף או שותפה, רק אני ושלל האפשרויות שיש. סוף סוף הזדמנות להשלים את כל הסרטים של האחים כהן, לשפשף מחדש את הצרפתית שדהתה ולשמור על קשר עם חברים קרובים בדרך המיושנת, לאו דווקא דרך הודעות אלא דרך שיחה המשככת את הזמן.

הקורונה בחוץ, ואני בטוב. מביטה אחורה על האבן המתגלגלת ומחייכת כי סוף-סוף נפל האסימון: הזמן הוא מה שאנחנו בוחרות לעשות בו; אוכל אותנו במחשבות ואנחנו אותו במעשים; מתכרבלות במחשבה עליו ונחרדות כשמגלות שהוא היה וכבר לא יהיה; הוא שם בזמן החיים ונשאר בזמן המתים, הוא לוקח את כולנו. הוא ייקח גם את ההנהגה, כמה נחמה. הוא זמן, הוא אף פעם לא עמד מלכת, וגם הנגיף לא יוכל מולו.

הקורונה בחוץ, ואני בטוב. לא בקטע של אחת עם היקום, ולא בקטע של להתחבר לעצמי. אחד זה מספר משעמם ולהתחבר אפשר רק עם האחר, ולבד זה כל מה שיש לי, ואני בטוב. אבל אל תגלו לאף אחד, אפילו כשאהבה היא הריחוק החדש, אפילו כשסוף סוף יש סיבה טובה לגור לבד. אל תגלו, הם גם לא יאמינו, אבל אני בטוב. כן, אני בטוב המשעמם מכל, ומעליו מזרזפים תבלונים של אשמה.

הקורונה בחוץ ואני בטוב. אז אל תגלו לאף אחד: לא לחולים הנופשים נפשם המשתעלת בבתי מלון סרוחים, לא למבוגרים הסגורים תחת מנעול מחייב של מטרות נייחות. אל תספרו את זה גם למובטלים, אילו המבוצרים בתוך חומות של חובות, בתוך בלילה עכורה של חוסר עתיד. תעשו לי טובה ותימנעו מלהעביר את המסר, במיוחד לא לנשים, אילו העלולות להסתיר את הסימנים הכחולים מתחת למסיכה, למען לא יראו ורק הן ייראו. בסופו של דבר – זה רק טוב, וזה רק עניין של זמן.

חן

***

מטופל קשיש מחכה לעזרה. אני חושבת: כמה עברת בחייך, ועכשיו אתה לבד

יום שלישי. גריאטריה שיקומית. אני נשלחת לסייע.

רבים מאנשי הצוות בבידוד. אין ביקורי משפחות. עובדים במתכונת מצומצמת. מזורזת. ממוגנת.

מצטיידת בחלוק חד פעמי ליום שלם. במסכת מנתחים ירוקה יקרת-מציאות, שתוחלף כל שלוש שעות. בכפפות כחולות שיוחלפו בין חולה לחולה. רק שלא אעשה טעות. שלא אגע בידית כסא הגלגלים של האחד, ועם אותה כפפה אתן גומיה לחיזוק היד של השני, או אמחה דאגה מפניה של זקנה שמשפחתה לא תבקר אותה בבית החולים, ונכותה החדשה לא תאפשר לה לחזור לדירתה.

מטופל קשיש שאינני מכירה מחכה זמן רב לאיש צוות עסוק, שיסדר לו את הנעל שנעל הבוקר במיטתו, ועכשיו בכסא הגלגלים אינו מגיע לסדר את הלשונית שהתקפלה ולוחצת ומכאיבה. מביטה בעיניו, מחשבת את סיכוייו לעמוד שוב על רגליו, לחזור אל ביתו, לפגוש שוב את משפחתו, לשרוד את המגפה.

מחייכת אליו חיוך חומל שנותר מאחורי המסכה, כי לא ניחנתי ביכולת לחייך עם העיניים. חושבת – כמה הרבה עברת בחייך, אולי היגרת, כמה מלחמות ראית, איבדת את הוריך, ואולי אחים וחברים. כמה אהבת, וכאבת, וקיווית, ולמדת, ועבדת, ובנית והחרבת. אולי זכית ליהנות מהדורות הבאים, ודאי חווית מועקות וייסורים בגינם. ועכשיו – כאוב, מוגבל, תלוי, בלי תמיכת המשפחה, בצד העגום של הסטטיסטיקה.

לא אמרתי את כל אלו. רק כרעתי ברך לרגליו
חלצתי לו את הנעל
הסרתי את הגרב
וליטפתי שעה ארוכה את גב כף רגלו הדואבת, ליטוף עטוי כפפה.

מירית

גם לכם יש סיפור קורונה מעניין? מוזמנים לשלוח לנו

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ