טינה, אהובתי: למה זה לא הזמן לסלוח

זה הכל היה בעצם אי הבנה; אנשים משתנים; חבל לשרוף גשרים; אנחנו בני תרבות בסך הכל. לפיוס יש סנגורים רבים, אבל למעשה, הטינה חשובה לא פחות. כך תישארו נאמנים לעצמכם ותסלקו מחייכם אנשים שלא ראויים להיות חברים שלכם. תתקדמו, פרק שלישי בסדרה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
טינה
איור: ליאו אלטמן

"אני אוהבת את הטינות שלי. אני מטפחת אותן, כמו חיות מחמד קטנות"

(ריס ווית'רספון בתפקיד מדליין, "שקרים גדולים קטנים")

אם לטעות זה אנושי ולסלוח זה אלוהי - אופירה אסייג ואייל גולן לימדונו שלהתפייס זה שיווקי. הפיוס ביניהם אחרי סכסוך ארוך הפך לאחד האייטמים המדוברים והמתגלגלים של השנה, והחל טרנד של פיוסים נוספים בשידורי לייב: בן אל ושימי תבורי, סטטיק והבלוגר רון נשר, עדי ומירן בוזגלו, ואפילו כמעט-פיוס בין איילת שקד ומשפחת נתניהו שהתבשל בחודש מאי, שעה ששני הצדדים היו זקוקים נואשות לתשומת לב חיובית. אז את הפיוס הזה עוד לא קיבלנו, אבל המסר עבר: אנשים אולי מתעניינים בסכסוכים, אבל משוגעים ממש על סיומם. 

רק שמעט מאוד מסופר לנו על מאחורי הקלעים של הפיוסים האלה. איך בעצם אנשים שרצו להרוג אחד את השני פתאום מתחבקים בסטורי? מה הם הבינו? מה הם החליטו לשנות? איפה הם רואים שטעו? הצחקתם אותם - מאז ש"יאללה סולחה" שומשה כסיסמה למכירת חומוס, הבנו שהפיוס הוא מוצר, ספין, הזדמנות לצילום מרגש שלא דורש הנמקה או סיבה - העיקר שיביא ים של לייקים. בכל הקשור לאנשי ציבור - אי אפשר לסמוך על איש שיידע לשמור טינה. 

וזה קצת חבל, כי הטינה, לא פחות מהפיוס - היא ארוע אנושי מעניין. בשיח הניו אייג' העכשווי, אין כנראה מילה יותר פופולרית מ"לשחרר". אנו נדרשים לשחרר - את המטענים, הדעות הקדומות, וגם את הסכסוכים שצברנו בדרך. יש לזה הגיון פסיכולוגי ואפילו אבולוציוני - הכעס דורש משאבים רבים, הוא תובעני ומעייף. אבל אם נדמה לכם שיש גם סיבות טובות להשאר בריב, אתם לא לגמרי טועים. 

הגיע יום כיפור. הוצע לכם להתפייס עם מי שפגעו בכם? יתכן שזה לא הזמן הנכון. הנה, תאמינו או לא - כמה סיבות טובות לשמור טינה.

אופירה אסייג ואייל גולן. הפיוס כספין תקשורתי

כי הטינה מקרבת אתכם לעצמכם

אחת המשימות האנושיות המפרכות ביותר היא הכרת העצמי, זה גם אחד הנושאים הנפוצים במחקרים פסיכולוגים. מזוויות שונות אנו מגלים שבני אדם לא מצטיינים בלהבין את עצמם ומתייחסים לעצמם אחרת מאיך שהזולת רואה אותם. ניתוק קשר עם מישהו שפגע בכם, יכול להיות רגע צלול של היכרות עצמית. כשאתם עושים את זה, אתם מסמנים מי אתם, מה לא מקובל עליכם, על מה לא תתפשרו. זה אולי גזר דין מוות לקשר, אבל זו יכולה להיות התקדמות בהיבטים אחרים. 

יש מצב שהפגיעה שלכם מוצדקת. אולי לומר, "זו הייתה רק אי הבנה" היא דרך מאוד בוגרת לבטל את הרגשות והציפיות שלכם מאדם שאתם איתו בקשר. אולי נעשה בכם גזלייטינג, ניסיון לערער על תפישת המציאות שלכם בקשר למה שקרה. זה נכון במיוחד ביחסים שהיו רעילים מלכתחילה, שיש בהם אלמנט של התעללות - אבל גם ביחסים לא מתעללים לפעמים שווה להשאר בנפרד. אם אתם והצד השני לא מתאימים, לא חולקים את אותו עולם ערכים - הקשר הזה פשוט לא מתאים למי שאתם. ולדעת מי אתם זה מאוד חשוב. 

כי אנשים לא באמת משתנים

בפיוס יש הבטחה: לא רק להחזיר את האהבה, אלא גם להשתנות. שני הצדדים מבטיחים זה לזה את משאלת הלב של עצמם. צד אחד, למשל, יכול להבטיח שמעכשיו הוא יהיה אחראי ויפסיק לאחר; והצד שני מבטיח שיהיה פחות לחוץ ונודניק - כל אחד מהם היה מת שזו תהיה המציאות. אבל עם יד על הלב - כמה פעמים אנחנו באמת משתנים במהלך חיינו? אנחנו עוברים תהליכים, זה ברור, אבל הם איטיים, הם דומים לחציבת מים בסלע יותר מאשר למפץ גדול. זה לא קורה ביום אחד וזה בטח לא קורה לפי הלו"ז של הלב המתגעגע.

אפשר לחזור לקשר, כמובן, אבל צריך לזכור שרוב הסיכויים שהDNA של הקשר לא ישתנה. זה אומר שעל מה שרבנו בעבר - נחזור לריב גם בגלגול הזה. ועד שזה יקרה - הריב הבא תמיד יעיב מעל כעננה מאיימת.

סטטיק ובן אל עם רון נשר ב"סולחה". לא חבל?

כי זה שירות לציבור

אנשים שלא יודעים להתנהג הם לפעמים מקסימים ביותר. הם דואגים להתנהל בעולם שבו כולם מחמיאים להם, מפנקים אותם ומפרגנים להם וככל שרמת הקסם עולה - גם סולחים להם. ניתוק קשר איתם עשוי לשמש כסנקציה, גם אם מזערית. המחאה הקטנה שלכם על איך שהם התנהגו, הזדמנות לחנך אותם ואולי להפוך אותם לבני אדם קצת יותר סבבה בעתיד. בכך בעצם תרמתם לכל מי שיבוא איתם במגע אחריכם.

כן, זה קצת סותר את הסעיף הקודם על אנשים שלא משתנים. הוא יותר נכון. ועדיין - יש משהו חביב במחשבה שהאנטיפתיות שלכם היא בעצם תרומה משמעותית לאנושות.

כי זו דרך למנוע אי הבנות

"אל תשרפי גשרים" אמרה לי פעם חברה כשפוטרתי ממקום עבודה, "הברנז'ה שלנו קטנה, אולי תוכלו לעבוד שוב בעתיד יחד". באותו רגע, נימלאתי חרדה מהתרחיש שהיא תארה. מה אעשה אם היא צודקת, ובאמת אמצא את עצמי במצב בו מישהו מהאנשים האלה ירצה לעבוד איתי שוב? לא, לא. יש גבול לתירוצים שאני מסוגלת להגות ולחיוכים המזוייפים שאני מסוגלת להפיק. הבנתי שעלי לשרוף את הגשר הזה היטב, כדי שחלילה לא אקבל הצעת עבודה מפוקפקת בעתיד.

הרבה אי נעימויות ימנעו אם אנשים ידעו שהם שונאים אחד את השני. "לגמור בטוב" עלול להיות מסוכן. לפעמים הדרך הכי בטוחה היא לגמור ברע.

כשחומוס מסחרי עושה סולחה בין אבו שוקרי המקורי ואבו שוקרי האמיתי מאבו גוש

כי החיים הם אלגוריתם

יתכן שהמניע לפיוס הוא לא רצון אמיתי בהרמוניה אלא הרגשה שחייבים לקיים מרחבים ניטרלים. לעיתים זה אכן המצב - זוגות גרושים עם ילדים יהיו חייבים להיות בקשר כל חייהם, שכנים שחולקים בניין יפגשו בחדר המדרגות, אז כדאי להיות תרבותיים.

 אבל זה לא תמיד ככה. במציאות העכשווית, אתם יכולים בקלות לטהר את המרחב האישי שלכם ממי שלא בא טוב. זה הצד היפה של החיים מאחורי מסך. אותו "הסר עוקב" מיתולוגי הוא בעצם רעיון מאוד טוב. את לא חייבים לדעת מה הם עושים באינסטוש, להחשף לדעות שלהם בפייסבוק או טוויטר, כפתור ה"בלוק" או ה"אנפולאו" קיימים למענכם, אתם יכולים לשחק עם הרשתות החברתיות ואפליקציות ההיכרות, כך שגם הצד שני לא יחשף אליכם בכלל. אתם גם יכולים לחסום אותם מלהתקשר אליכם או לשלוח לכם הודעות. תתפלאו עד כמה כמה הפעולות האלה יעילות בלהשכיח מכם שאותם אנשים היו קיימים אי פעם. 

כי גם מזה לומדים

הניסיון לעבור את החיים תוך התחמקות מאי נעימות, יכול להגיע עם מחירים משל עצמו. דווקא היכולת להיות מסוכסך ולהשאר בסכסוך, תלמד אתכם לא מעט. אם אי פעם תאלצו לפטר עובד - תוכלו להשתמש במיומנוית שרכשתם כאן. אם החיים הרומנטים שלכם תקועים - אולי דווקא סכסוך שאינו בעל רקע רומנטי, יעזור לכוון אתכם לבחירה טובה יותר להבא. אם אסרטיביות באופן כללי היא אישיו בחייכם, זה הזמן להתבונן בסכסוך הספציפי הזה ולשקול להשאיר אותו על כנו.

אז יאללה סולחה? לא חייבים. חג כיפורים שמח! 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ