יאיר אטינגר
יאיר אטינגר

חסידי סאטמר בברוקלין שבו לפני שנתיים לבסיסם עטורי ניצחון מעוד מלחמת קודש. ראש העיר מייקל בלומברג נענה לדרישתם, ודאג לבטל את שביל האופניים שחצה את השכונה החסידית ויליאמסבורג – זמן לא רב אחרי שסומן והוקצה לרוכבי האופניים הניו יורקיים.

בלומברג קטע את השביל, ונתקל בזעמם המנומס של פעילי סביבה ושל קהל הרוכבים הניו יורקי (יהודים בתוכו כמובן), שהמתינו שנים ארוכות לתוכנית הגדולה לרישות המטרופולין בשבילי אופניים. בזמן שעוד פעל, שימש אותם השביל כדי להגיע לעבודה, ללימודים ולבילויים במנהטן בדרך הקצרה ביותר, ובאופן זול וידידותי לסביבה. אלא שראש העיר הליברלי (והיהודי) קנה את שני הטיעונים המרכזיים שהציגו לו החסידים נגד השביל: תנועת אופניים תסכן את הולכי הרגל בוויליאמסבורג, ובשכונה יש רבים כאלה; ותגרום לאורך שדרת בדפורד המרכזית לאובדן מקומות חניה יקרים למכוניות, שגם מהן יש לא מעט. מילא. הסיבה האמיתית נוגעת בכלל ליחסים המורכבים שיש לחרדים, ובפרט לחסידים מקהילות קיצוניות כמו סאטמר, עם העולם הדו-גלגלי.

כלפי פנים, עסקני סאטמר קטפו את תהילתם משום שהגנו בהצלחה על המרחב החרדי המקודש, הלוא הוא ק"ק (קרית קודש) ויליאמסבורג, מפני האיומים מבחוץ. רק זה היה חסר להם בשכונה – עורק תנועה מרכזי בדרך למנהטן, ועוד כזה שמאפשר גם לשיקצע'ס במכנסיים קצרים או בבגדי לייקרה לדווש באמצע הפרהסיה הקדושה. השם ירחם.

צילום: גיל כהן מגן

אבל מה בדבר צאן הקדושים בעצמו? האם לחרדים מותר לדווש? באופן עקרוני, התשובה היא כן, אבל, תלוי, אולי בעצם לא. לכאורה, השידוך בין חרדים לאופניים (ולקטנועים) אמור להיות מנצח: אמצעי זול, חסכוני לתחזוקה, אידיאלי למרחקים קצרים, מתאים לכל המשפחה. להלכה אין שום בעיה עם אופניים (כל עוד זה בימי חול), והכל נראה פשוט, אז למה היחסים האלה לא מתרוממים?

כדי להבין, כדאי לחזור שוב לשוליים. מדי פעם, לקראת חודשי הקיץ, מתפרסם באזור מאה שערים בירושלים פשקוויל אנונימי, בנוסח דומה פחות או יותר, נגד רכיבה על אופניים. "הורים ומורים הביטו לראות מכת ה'אופניים' במקומותינו", נכתב בפשקוויל, שנראה כמו המלחמה-של-אתמול בימים שבהם רבע מבתי האב החרדיים, לפי ההערכות, כבר התחברו לרשת האינטרנט.

כותב הפשקוויל מתייחס מכל מקום לאופניים כמשחק ומתפלץ מכך שהם משמשים את הילדים ל"סיבובים" ו"התחרויות" בראש חוצות. ה"תענוג" הזה, נכתב, "גוזל מהם כל חלקה טובה של תוה"ק (תורתנו הקדושה) וכל מידה טובה של ד"א (דרך ארץ) והורס את כל טהרת נפשם ועתידם (...) וזה גורם בעוה"ר (בעוונותינו הרבים) שילדות מתחרות במשחק האופניים וברור שזה פרצה גדולה ונוראה בגדרי הצניעות והקדושה".

הפשקוויל הזה לא חתום, כנראה שאין שום רב חשוב מאחוריו, והנימוקים בו לא מהודקים. האם האופניים מסוכנים בגלל הבנות? בגלל ביטול התורה, או חלילה אובדן דרך ארץ אצל הבנים? לא ברור, גם וגם. אבל הוא מייצג את הרתיעה מאופניים, שאותה אפשר גם למצוא בתקנונים פנימיים של סאטמר ושל קהילת שובו בנים בירושלים, שאסרו את הרכיבה גם לילדים.

עם זאת, מרבית העולם החרדי, כולל החוגים השמרניים בתוכו, מעולם לא אסרו את האופניים. כל חטאם של האופניים הוא שבמרחב החרדי הם נחשבים כמשחק ילדים. מבוגר, גם אם הוא מקבל את היתרונות הפונקציונליים שטמונים באופניים, יחשוב פעמיים לפני שיעלה על כלי שנגוע בתדמית ילדותית, או אף פרחחית בחלק מהמקומות. כמובן, יש לא מעט חרדים מבוגרים שרוכבים על אופניים, אבל קל יותר לפגוש בהם ככל שמתרחקים מהמרכז החרדי הגיאוגרפי (מחוץ לבני ברק וירושלים וביישובים קטנים) והסוציולוגי (חוזרים בתשובה).

בכל יתר המקומות, רכיבה על אופניים למבוגרים (שלא לדבר על מבוגרות) היא עדיין לא אופציה לגיטימית, לא כדי להתנייד ממקום למקום ולא כפעילות ספורטיבית. רכיבה אינה אסורה ממש, אבל היא בבחינת לא-נעים, ספאסנישט, קוד התנהגותי לא כתוב. כמו שנער מעל גיל מסוים לא יסתובב ברחוב עם פריט לבוש צבעוני, כמו שחרדי לא יאכל ברחוב. למה? קוד.

כל זה עוד לפני שדיברנו על הבעייתיות של אופניים בהיבט של צניעות - גם של גברים וגם של נשים. הזעה בפרהסיה, ובפרט בפני המין השני, היא דבר לא מקובל. לכן, מבוגר שירצה להגיע ממקום למקום יעדיף להידחק באוטובוס, ואם ירצה בכל זאת לעסוק ברכיבה ספורטיווית, עדיף שיעשה זאת בין ארבעה קירות, על אופני כושר, בביתו או בחדר כושר, ובלבד שיש בו חותמת Kosher.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ