אילן גולדמן
אילן גולדמן

פעמיים בשנה הגטו התל אביבי מאפשר לתושביו להציץ מעבר לגדר: פעם אחת ביום כיפור, כשהוא מאפשר לאלפי רוכבי אופניים לצאת מן השכונות הדחוסות והפקקים האין סופיים אל עבר הכבישים המהירים. פעם שנייה, ב"סובב תל אביב-יפו", כשקברניטי העיר שוב פותחים את השערים (בסיוע המשטרה) להמונים, ומאפשרים להם לטעום את טעמו המיוחד של האספלט בנתיבי איילון ורחוב אבן גבירול. בשאר השנה, הירקבו בפארק שבנינו לכם, אומרים השלטונות.

ניסיתם פעם לברוח מן הגטו ללא אישור השלטונות? לא כדאי לכם. מדובר באקט מסוכן ביותר שכולל השתחלויות בין אלפי מכוניות, שאיפה של אוויר מזוהם ממערכות הפליטה של כלי הרכב ואין ספור מריבות קטנוניות עם נהגים עייפים, שרק רוצים להחתים כרטיס ולעוף הביתה. העובדה שאתם מנסים  לספוג מעט אוויר צלול, לשטוף את העיניים בירוק, או סתם כדי לחיות את החיים, מעניינת אותם כקליפת השום - והאמת שבצדק: מי שבא אל הגטו מרצונו – סופו שירכב על שבילי האופניים. רק חשוב לציין: אלה עדיין לא הושלמו במלואם.

דרך נוספת לפרוץ החוצה מן המדינה התל אביבית היא לעשות את מה שעושים מעבר לים - לקחת את האופניים ולעלות על רכבת. אך לפני שאתם עושים את הצעד הנחפז זכרו כי "העלאת אופניים תתאפשר בימים א'-ה' במהלך כל היום, למעט בשעות העומס", כדברי רכבת בישראל. מהן שעות העומס? אם תגיעו בין 6:00 ל-9:00 או 15:00 ל-19:00 דינכם לשבת (במידה ויהיה מקום על הספסל) ולהמתין עד ש"שעות העומס" תחלופנה. "במידה והקרון עמוס ואין מקום, יש להמתין לרכבת הבאה ולא להיכנס לקרון עמוס עם האופניים", מגלות האותיות הקטנות.

רוכבים בטיילת תל אביב. לברוח מהגטוצילום: מוטי מילרוד

לכתבות ועדכונים נוספים בקרו בדף הפייסבוק של "ספורט הארץ"

אם כבר הצלחתם להימלט, אל תופתעו לגלות שמחוץ למדינת תל אביב דברים מתקדמים קצת יותר לאט. בחיפה למשל, אין ולו ק"מ אחד של שבילי אופניים. רוצים להתנייד בעיר הפועלים ברכיבה? אין בעיה, פשוט תרכבו "בכבישים הסואנים או על המדרכות הצפופות", כפי שדיווח לאחרונה דניאל שמיל. בירושלים כותב שמיל,"נסללו 15 ק"מ בלבד של שבילי אופניים (לעומת כ-100 בתל אביב), וחצי מהם נסללו בגן סאקר, ומיועדים יותר לספורט מאשר לתחבורה יום-יומית. בבירה גם אסור להעלות אופניים לרכבת הקלה. בערים בינוניות כמו רעננה, רחובות ורמת השרון – כמעט ואין שבילי אופניים".

אבל אותם 100 ק"מ של שבילי אופניים שנסללו בתל אביב ונעדרים במקומות אחרים בארץ, בסך הכול ממחישים את המצב האמיתי: ספורט עממי, אורח חיים בריא או אפילו התניידות נוחה ופשוטה לעבודה, הם נחלתה של העיר הגדולה בלבד. ה"בום" האקטיבי/ספורטיבי ששוטף את תל אביב בעשור האחרון, פסח כמעט לחלוטין על הפריפריה.

בסקר מעקב לבחינת הפעילות הגופנית הספורטיבית בחברה הישראלית, שערך איגוד הספורט העממי, 67.8% מן הנשאלים השיבו כי "המדינה צריכה להקצות את עיקר משאביה (של משרד הספורט - א.ג.) בעידוד הציבור הרחב לעסוק בפעילות גופנית כחלק מאורח חיים בריא". אולם בפועל, מי שבעיקר מנהל את אותו אורח חיים בריא הם תושבי העיר הגדולה שנהנים מן השפע.

לא תמצאו אנשים בקריית שמונה שרצים להנאתם בפארק באמצע היום. גם לא בשדרות, ירוחם ובוודאי שלא בבאר שבע. "זה האילוצים", הם יאמרו לכם, "חוסר הזמן". אבל האמת היא שאף אחד מעולם לא טרח להשקיע ולסלול עבורם. תוסיפו לכך את העובדה ש"נמצא הבדל מובהק לעיסוק בפעילות ספורטיבית סדירה בהשוואה בין הכנסה ממוצעת ומעל הממוצעת (56% ו-66% בהתאמה) בהשוואה לבעלי הכנסה מתחת לממוצעת (42%)", ותקבלו מושג קלוש לגבי מה שקורה מחוץ לבועה.

ומה עם אירועי ספורט עממיים בפריפריה? שכחו מזה – מדובר במצרך נדיר. המוחות הגדולים כבר מזמן עברו לתל אביב ומתוכה הם מהנדסים את אירועי הענק שמשרתים את יושבי העיר. מטרתם של המארגנים היא בעיקר לעשות לביתם. ערכים? לא בבית ספרנו. לא סתם אמר לי זוהר עובד, ראש עיריית טבריה, בינואר האחרון, "המרתון שלנו הוא מלחמה של הפריפריה נגד גוש דן". בשנה שעברה היה זה צחי פישביין מהטוטו שהציל לעובד את המרתון בדקה ה-90.

בסופו של דבר פרס הניחומים "שלנו בפריפריה" הם השטחים הירוקים מסביב. הבעיה היחידה שגם אם יסללו לנו שבילי אופניים כדי להגיע אליהם, לא ממש יהיה לנו מה לעשות שם, עד שהרשויות המקומיות לא יתעוררו ויקדמו את אורח החיים האקטיבי במכרי הזהב שהטבע העניק. התל אביבים מצידם ימשיכו להיחנק בפקקים ולדמיין כי הפארק שלהם הוא יער עד - אבל היי, לזכותם ייאמר ששם לפחות יש מי שפותח את שערי הגטו כמה פעמים בשנה ומראה להם קצת אכפתיות.

מסלול אופניים עירוני. למה לא בירוחם?צילום: עיריית תל אביב-יפו
הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ