אומה מוכה; אומה מכה

העם היהודי התרגל לחיות כקורבן רדוף, ולמרות חוזקה, מדינת ישראל הטמיעה את פחדיו. רק להתנגדות פלסטינית לא אלימה לא תהיה לנו תשובה

אברהם בורג
אברהם בורג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אברהם בורג
אברהם בורג

למה באמת אין כאן שלום? ומה מקורה של הברוטליות הפוליטית והמדינית של ישראל? האם העבר המוכה הוא היסוד להווה האלים שלנו? ואם כן, איך שוברים את המעגל הפתולוגי הזה?
    
נטיית הלב הילדותית של רבים היא להאשים תמיד מישהו אחר: ׳אכלו לי, שתו לי׳, ׳זה לא אני זה הוא׳. עם השנים התרגלנו לכך שהמגבלות הפלסטיניות הפכו להסבר המרכזי שלנו לאי-השלום. נוח לנו בזחיחות ש׳אין עם מי לדבר׳ וכבר מזמן הפסקנו לשים לב לכך שגם איתנו אי אפשר לדבר. כמעט על כלום. בטח שלא על חלקנו באחריות למצב. למה בעצם?

ועידת ישראל לשלום תתקיים ב-8.7 - לכל המאמרים והכתבות

הטקטיקה החיצונית ברורה. מאז 67׳ ישראל רוצה שיהיו לה כמה שיותר קלפים למשא ומתן. עם הזמן התאהבנו בקלפים ואנחנו לא מסוגלים להיפרד מהם. לכן, ישראל עושה כל שביכולתה כדי לדחות את המשא ומתן המיוחל. וכאשר זה בכל זאת מגיע, כפי שקורה אחת לכמה שנים, ישראל פשוט לא מצליחה להשתמש בקלפים שלה - להניח אותם על השולחן, כדי להרוויח את הפרס הגדול - את השלום. אבל למה?

הפחדים - האמיתיים והמדומיינים, האמונה הדתית היוקדת, הלאומנות הפורחת, ההנאה שבאדנות והחמדנות הלאומית הם רק המעטפת. זו המכסה על שני הלכי נפש עמוקים מאד המהווים את יסוד חוסר היכולת שלנו להגיע לשלום.

קשה, אולי אפילו בלתי אפשרי, להבין את התרבות היהודית עתיקת היומין מבלי הדיאלוג המתמיד שהיה לנו עם כל התרבויות והעמים בתוכם חיינו. ייצאנו אליהם ערכים ומושגים וייבאנו פנימה השקפות ונוהגים. העושר של המחשבה היהודית, הוא עושר המבוסס בין השאר על שיחה עם השונה והאחר. ושיחה מעידה לכאורה על פתיחות והקשבה. לכאורה, אבל לא באמת. השיחה היהודית היתה תמיד מבוססת על חשדנות מובנית, על לעומתיות ועל בדלנות. משוחחים ומסתייגים.

הביטויים ׳הלכה, בידוע שעשו שונא ליעקב׳, ׳הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב׳ ו׳העולם כולו נגדנו׳, הם חלק מחומרי הגלם של הבעירה היהודית הפנימית. חוסר האמון באומות העולם מובנה לתוך מערכות ההפעלה היהודיות. זה לא רק הניסיון ההיסטורי שחלקו רדיפות, שֹנאות, גיטאות ושפיכות דמים - זהו גם הרצון הפנימי, המובע באמצעות המערכת הנורמטיבית שלנו, ההלכה, שדאגה לכך. היא אסרה עלינו במשך דורות רבים לאכול על אותו שולחן עם הגוי (דיני הכשרות), לעבוד על פי אותם זמנים (השבת כיום המנוחה), ומנעה את הסקס החופשי איתו (דיני הטומאה והטהרה והנישואין האסורים לבן זוג שאינו יהודי). באותה מידה שהם - ׳הגוים׳ - דחו אותנו מתוכם אנחנו התבדלנו מעליהם. הקמת מדינת ישראל טרם שינתה את הפסיכולוגיה הזו. כקולקטיב, אנחנו עדיין שבויים בקונספציה של עולם עויין, למרות שהוא כבר לא כזה, של הסתגרות חשדנית ככלי הישרדות. גם במדינה הריבונית והעצמאית אנחנו - מתוך העיירה מוקפת החומה ששמה ישראל - מקפידים לשמר ולטפח את הפתולוגיה החולנית של יחסי יהודים וגויים. ובעת הזו כמעט כל האנרגיה הצבורה הזו מופנית כלפי הסובב המזרח תיכוני.

לא רק עם הערבים אנחנו לא מסוגלים לדבר. גם לא עם ארצות הברית ולא עם אירופה ולא עם אף אחד. ישראל המדינה, ממשיכה את אסטרטגית הניכור של ישראל העם. על היריב הפלסטיני אנחנו משליכים את כל החשבון ההיסטורי המצטבר שלנו. הם הצורר של הזמן הזה; היו לנו פרעה והמן, אנטיוכוס, חמלינצקי והיטלר. ועכשיו אותם. אף שהכתפיים הפלסטיניות צרות מדי מכדי לשאת לבדן את משא ההיסטוריה של כל שונאי ישראל, אנחנו לא מוכנים לשחרר אותם מן מהעול כי אנחנו חייבים אויב חיצוני כדי להגדיר את עצמנו. יש לנו מענים טובים וניסיון מצטבר מוכח איך לשרוד בעולם עויין, אבל עוד לא ברור לנו האם העם היהודי בן זמננו יכול לשרוד ללא אויב. ועד שלא תהיה לנו תשובה מוכחת, לא נשחרר את הפלסטינים מתפקידם כאויב המגדיר אותנו.

בתוך המצב הנפשי הזה נכנסת שאלת האלימות. הרי יתכנו הרבה מאד אופני יחסים בין הירדן לים שלא כולם אדנותיים וכרוכים בכיבוש מביש שעיקרו אלימות משטרית (אפליה מובנית, השקעות מָפְלות, סגרים, קנטוניזציה) ואזרחית (התנחלויות, תג מחיר) כל כך תוקפניים. אז למה בכל זאת אנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב, מאמצים את החלופה הכי ברוטלית ומקדשים אותה בלי לשקול אחרת תחתיה? גם כאן ההסברים צריכים לכוון אל המקור הנפשי. אין ספק שהעבר שלנו מלא וגדוש בגילויי אלימות שהופנו כלפינו. נטיית הזיכרון שלנו היתה תמיד להנציח את הרעה ומעט מאד השקענו בטיפוח המורשת של שיתופי הפעולה הפוריים בין יהודים לסביבתם הלא-יהודית. תודעת הקוֹרבּנוּת, התחושה שילדותנו הלאומית ארוכת השנים היתה ילדות של ילד מוכה, הולידה אותנו אל ישראל המתנהגת כהורה אלים. ככה זה בטבע. ההורים פחדו והוכו ודור הבנים בריון ומכה, ועדיין מפוחד וחסר ביטחון עצמי.

היכן נמצאים המפתחות לשינוי? אחד מהם הוא מפתח הזמן. אולי באמת אין דבר כזה ׳שלום עכשיו׳. יתכן שדווקא הקירבה הגדולה לכבשני הטראומה לא מאפשרת לנו לפעול בהיגיון קר, רק באמוציות חמות. אולי צריך לחכות לדור הבא, שכבר נולד, כדי שיעשה את מה ששני דורות של ישראלים, הורינו ואנחנו, כשלו בו לחלוטין.

המפתח השני לוקה בחוסר הגינות מובהק. הוא מטיל על הפלסטינים את האחריות לישראל, לטובתם. ישראל דומה לפיל עצל השרוע על אם הדרך. ואין לפיל שום מוטיבציה לזוז. נוח לו להמשיך ולהיות בעיני עצמו גדול וחזק, כבד, רובץ ושבע. לא פלא איפוא, שבפוליטיקה דווקא הרעב והחלש הם גורמי השינוי המשמעותים. דווקא החלש הפלסטיני יכול להזיז את הפיל הישראלי ממקומו הכובש. איך? האלימות כבר לא מזיזה אותנו, כי התרגלנו ואולי אף התמכרנו אליה. כל מכה רק מצטרפת לשרשרת הגורל ההיסטורית שלנו ומצדיקה את ההווה מתוך העבר הטראומטי. רק דבר אחד יקים את הפיל הישראלי המסואב מריבצו. מחאה אזרחית לא אלימה, יצירתית ונחושה שמטרתה אחת - זכויות שוות.

נראה שבעת האחרונה דווקא בצד הפלסטיני נולד ה׳משהו׳ החדש הזה. מעבָר משיחה של אינטרסים, כוח, טרור וכבוד לשיחה של ערכים, חירויות וזכויות. הרבה מאד פלסטינים כועסים ונוטרים טינה לישראל, ובצדק. אבל הם כבר לא מפחדים ממנה וכבר לא מאויימים מן השלום איתה. הם הבינו את הצד האחר, המואר, של ההסדר המדיני ומבחינת הנפש המדינית שלהם, הם מתקדמים הרבה יותר מהמוני ישראלים. יותר ויותר פלסטינים פועלים בזירה הפוליטית נטולי פחדים ומתוך אידיאולוגיה של התנגדות אזרחית לא אלימה. זאת הפעולה כנגדה לישראל אין שום תשובה. לא צבאית, לא פוליטית ולא מוסרית.

לעומתם, הישראלים הם עדיין קולקטיב חרדתי. ומכיוון ששלום ופחדים הם לא שותפים טובים - אין לנו שלום. הפחדים שבנפשנו הפכו למהות בפני עצמה.
עבור ישראלים רבים מדי, כל שלום הוא חלק מהפחד ולא מהטיפול, הוא עדיין חלק ממזימה גדולה ׳לכלותנו׳, סיכון בלי סיכוי.

יהיה כאן שלום רק כשתפנים המנהיגות ויפנימו ההמונים שהשלום הוא התרפיה למחלת הפחדים שלנו. האלטרנטיבה המלאה והטובה לכל הפוביות ההיסטוריות שלנו, שיכולה להחליף ואף לבטל אותן. דווקא הפלסטינים, מקור הפחד המידי והעכשווי, יכולים להיות מצילי ישראל מעצמה. מיליון פלסטינים שיתנהגו כלפי ישראל ונגד הכיבוש המושחת שלה בכלים של שלום והשלמה ולא של איבה וטרור (פחד), יעשו טוב לעצמם ולנו. רק זה יגרום לנו סוף סוף לוותר על הקלפים המדומיינים לפני חורבנו המוסרי המוחלט של בית הקלפים הציוני כולו.  

להרשמה לכנס - לחצו כאן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ